מי אנחנו בעצם?

אנחנו אומת הסטארט-אפ. אנחנו מעיזים וממציאים, מקימים סטארט-אפים בקצב ובכמויות מעוררי התפעלות בכל העולם. אנחנו חדשניים. משקיעים מכל העולם נוהרים לממן את היזמים המדהימים שגדלים במקומותינו. אנחנו מעצמת היי-טק בין לאומית.

אבל אנחנו גם יצרנו כאן מדינה בעלת פערים חברתיים בלתי נסבלים. על פי דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם השבוע, כמליון אנשים חיים בישראל מתחת לקו העוני, מהם 360 אלף ילדים. על פי אותו דו"ח, לממשלת ישראל אין מדיניות רשמית מגובשת בנושא העוני וכספים שהובטחו כבר בתחילת השנה לטיפול במניעת רעב לעולם לא הועברו. גם כאן גילינו חדשנות ויצירתיות מרשימה ביותר, לא בפתרון הבעייה חלילה, אבל בכך שמצאנו שם חדש למילה "רעב": אנחנו קוראים לזה "חוסר ביטחון תזונתי".

בעשור האחרון הקימו יזמי ההיי-טק הישראלי כ 7000 חברות. יש היום בישראל כמה עשרות חממות ואקסלרטורים, המקדמים את רוח היזמות והחדשנות בקרב דור חדש ומרשים ביותר של יזמים. המוסדות האקדמאים בכל רחבי הארץ מעודדים יזמות, מקיימים כנסים רבים בנושאים הקשורים בתחום וכוללים קורסים אקדמיים בנושאי יזמות כחלק משמעותי במסלולי התארים השונים שהם מעניקים. העולם כולו מביט אלינו בהערכה רבה ומיטב החוקרים ומובילי דיעה ברחבי תבל מדברים על התרבות המבורכת שהצלחנו לייצר פה בכמה עשרות שנים של קיומנו כמדינה עצמאית.

אבל לא הצלחנו לייצר פה תרבות של סבלנות וסובלנות הדדית. השיח שלנו פרוע ואלים ואנחנו לא עושים שום דבר אמיתי כדי למגר את האלימות הזו, שמכרסמת בנו מבפנים. קומץ קטן של מתנחלים קיצוניים, מופרעים ואלימים, התקיף השבוע כוח של משמר הגבול ופצע מספר לוחמים שפעלו בפקודת הצבא והמשטרה כנגד פורעי חוק יהודים. יום לפני כן, פגעו יהודים קיצונים ברכבו של קצין צה"ל בכיר, מי שהיה קצין ללא חת בסיירת גולני, איבד את כף רגלו בעת קרב והתעקש לחזור למסלול צבאי פיקודי לאחר מכן. הפורעים העלובים הללו לא מייצגים בשום אופן את המחנה הגדול של המתיישבים ביהודה ושומרון,  אבל הם זכו – כמו תמיד – להתייחסות סלחנית מדי, להתחשבות ציבורית ברקע שלהם ובתירוצים האומללים, שאנחנו מקפידים להשתמש בהם על מנת לכבס את מצפוננו ולהתעלם מהמראה שהאנשים האלה מציבים מול פנינו המתחסדות.

יו"ר קבוצת הכדורסל של המדינה, האלופה הנצחית עמוסת התארים, יצא השבוע להגנתו של שחקן כדורסל, שהרשה לעצמו להתפרע ולפגוע באוהדים של הקבוצה היריבה. במקום לנהוג בדוגמה אישית ולצאת באופן חד משמעי כנגד האלימות, השתמש היו"ר הנכבד בתירוצים שונים ובהצדקות שונות. אבל, לא צריך להאשים רק את היו"ר, אלא את כולנו. כי כאלה אנחנו, מוכנים להבין אלימות, לתרץ אותה ולייחס לה הסברים כאלה ואחרים. אנחנו אלימים, אבל אנחנו חושבים שאנחנו נאורים ומנומסים, ממש אור לגויים.

אלפי אורחים מגיעים אלינו לכנסים, לביקורים רשמיים, לחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות שאומת הסטארט-אפ מייצרת עבורם ללא הפסק. הם באים לכאן ומתרשמים מהפתיחות שלנו, מהיכולת שלנו לדבר איתם בשפתם, אפילו בנימוס מסויים העטוף בחינניות צברית ישראלית מחוספסת. הם מתפעלים מהתובנות שפיתחנו, המסייעות בידינו לגשר על פערים תרבותיים ולהפוך אותנו לחלק מהעולם הנאור, שהפך בשנים האחרנות לכל כך שטוח. הם מדברים בשבחו של החינוך שטיפח בנו תכונות של מצויינות, של סקרנות ושל העזה לחרוג מאזורי הנוחות שלנו אל מחוזות של חקר והרפתקאות.

אבל הם לא רואים את הפערים העצומים הנפערים במערכת החינוך שלנו בין תלמידים משכבות חברתיות שונות. הם לא מבחינים בנסיגה שלנו לאחור במבחנים בין לאומיים, הם לא חשופים להיותנו אחת המדינות הכושלות ביותר במדד המוביליות החברתית, הבוחן  את יכולתם של אנשים לטפס בסולם הסוציו-אקונומי ולשפר את מצבם, יחסית למקום בו החלו את חייהם.

אז מי אנחנו באמת? אולי כדאי שנבין את עצמנו, שנפנים איזו חברה יצרנו כאן לעצמנו ונחליט סוף סוף: האם טוב לנו עם מה שהפכנו להיות, או שאולי אנחנו רוצים להיות דומים יותר למה שטובי ידידינו, מעריצי אומת הסטארט-אפ, מתעקשים עדיין לחשוב עלינו?

(פורסם ב"גלובס" – 9 אפריל 2014)