ובכן, מה המשותף לרכישת כרומטיס על ידי לוסנט ב – 4.5 מיליארד דולר, לקנייתה של סקייפ על ידי אי-ביי ב – 2.6 מיליארד דולר, לקטיפתה של יו-טיוב על ידי גוגל ב – 1.6 מיליארד דולר ועוד כהנה וכהנה מגה-עיסקאות? נכון, בכולן נקנתה חברה קטנה וחסרת הכנסות אמיתיות (אם בכלל) על ידי חברה ציבורית ענקית. בכך אין שום חידוש. נכון גם כן, הרכישות האלו לא הוכיחו את עצמן, לא במובן ההכנסות, לא בתרומה לערך המניה, ולא בהיבט האסטרטגי.
אבל, הנה החידוש, התיאוריה שלי. הגורם המשותף לעסקאות הללו ושכמותן, הוא גורם חוסר האחריות. חוסר אחריות לא רק במובן של ההחלטה הפזיזה שהניעה רכישות אלו, אלא גם במובן ה"וינוגרדי" של המילה – אף אחד לא קיבל על עצמו אחריות אישית, משהתברר גודל הטעות. איש לא פוטר בלוסנט בגלל הטעות הקולוסאלית של קניית כרומטיס, אף אחד לא הוזז ממקומו בגלל המחיר המגוחך ששילמה אי-ביי על סקייפ, אף אחד לא ייענש בגוגל על השווי הלא שפוי ששילמו נסיכי האינטרנט על אתר איחסון של קבצי וידאו בשם יו-טיוב.
ודרך אגב, אף אחד גם לא ישלם בראשו על הערכת השווי חסרת ההיגיון לפיה קנתה מיקרוסופט אחוזי אחזקה בודדים בפייסבוק. אותה מיקרוסופט, שמוכנה לשלם ארבעים וחמישה מילארד דולר על יאהו, חברה שמכרה בשנת 2007 שבעה מילארד דולר וששולטת ב כ 23% משוק מנועי החיפוש, היא זו שהסכימה להעריך את פייסבוק בכשליש מערכה של יאהו. פייסבוק החביבה, עם כששים מיליון מנויים, אבל עם הכנסות מזעריות יחסית, ודרך ארוכה עוד לפניה, עד שתוכיח ערך פיננסי אמיתי.
ולמה, תשאלו, קראתי לתיאוריה שלי, התיאוריה של חוסר האחריות. פשוט מאוד ידידי. משום שרק אנשים חסרי אחריות מקבלים החלטות שכאלו. חלילה לי מלפגוע בכל העושים במלאכה, שישבו ודנו בכובד ראש בשוויי שוק, במכפילים, בתוספת עתידית לערך המנייה ועוד כהנה וכהנה. אין לי ספק, שישבו החברים המכובדים, מעריכי השווי, ועשו מלאכתם נאמנה. אבל, ברור לי לחלוטין שהם ידעו, שאיש לא יבוא אליהם בטענות אחרי שנתיים או שלוש, כשיתברר גודל הטעות. אף אחד לא יחפש את האשמים, וכמובן איש גם לא יידרש לקבל על עצמו אחריות אישית.
וכאן נוסיף נקודה מעניינת בפני עצמה. קוראים לה באנגלית OPM , "כסף של אנשים אחרים". המכנה המשותף הנוסף של הערכות השווי לעיל הוא, שהמחירים המגוכחים תמיד שולמו בכספם של אחרים, ליתר דיוק – כספי הציבור, או מניות הציבור. דוקא בארצות הברית, הכל כך מחמירה ברגולציות על חברות ציבוריות, עוד לא מצאו את הדרך לוודא שאנשים לוקחים אחריות אישית לגבי החלטותיהם, במיוחד כשהם שולחים ידם לכספי הציבור כדי לממן החלטות אלו. הייתי מסוקרן לשמוע מה היו עונים מעריכי שוויה של כרומטיס, למשל, לשאלותיו של חוקר SEC קשוח על הקנייה ועל הנפילה שלא איחרה לבוא – "אהבנו את הטכנולוגיה"? "התחשק לנו משהו מעניין, לשם שינוי"? "רצינו להיזכר כקונים המגוכחים ביותר בכל הזמנים"?
ועכשיו שימו לב. עד שתאומץ התיאוריה המהפכנית שלי, עד שתוכר בחוגים המתאימים, נמשיך כולנו לחגוג. משקיעי ההון סיכון שביננו, נמשיך להשקיע לפעמים בחברות ללא מודל עסקי ברור, בידיעה שקונים חסרי אחריות עדיין מחכים לנו אי שם. היזמים שביננו, נמשיך לבנות מדי פעם חברות חסרות עתיד אמיתי, מתוך ידיעה שאחוזון קטנטן מאיתנו ייקנה יום אחד בסכום דמיוני, שלגביו אף אחד מרוכשינו לא יצטרך אי פעם לתת את הדין. ממש חוסר אחריות.
תגובה אחת
אני חייב לתהות האם היה קשר בין הפוסט הזה לבין ההשקעה הגדולה ביותר בחברת סטארט-אפ בישראל השנה, או שמא מקריות מוחלטת 🙂