בשבוע שעבר התפרסם ב"גלובס" מכתבו של י', איש היי-טק שהתלונן מרה על נטל המיסים השוחק במדינת ישראל. המכתב הזה זכה בין לילה למאות רבות של תגובות תמיכה נלהבות. רבים מהכותבים היו אנשי היי-טק, שגילו הזדהות עם י' והודיעו על כוונתם לעזוב את המדינה ברגע שרק יתאפשר להם. למותר לציין, שכל הטוקבקיסטים כתבו בעילום שם, שהוא כנראה הביטוי המודרני לאומץ לב אזרחי – כתוב ככל העולה על רוחך אבל אל תיקח אחריות על דבריך.
מגיב מספר 856, "שמיל", כתב: "בתור אזרח ותיק בארץ ישראל שרואה את נכדיו הצעירים מתקשים מאד ורוצים לעזוב את הארץ… אני נאבק בהם ומנסה לשכנעם להשאר, אפילו עוזר במעט הכסף שיש לי לעת זיקנה… אבל מבין אותם!!!!…. אני מיואש… הם מלח הארץ, אך לא מוכנים להמשיך ולהרוויח פרוטות… תעשו משהו, דור צעיר, תעשו הפגנות, כמו שאנחנו עשינו כשהיינו צעירים,מה יש לכם???… מדוע אתם כאלה עצלים???… איזה מין דור גדל כאן בארץ הזו???… אנחנו נלחמנו עבור השטח של המדינה – תילחמו אתם על עתידכם הכלכלי כאן, חברים צעירים… לנו אין כבר כח… אני מקווה מאד שמישהו ישמע כאן את זעקתי וירים את נס המרד החברתי בארץ ישראל…. זו המדינה היחידה שלנו."
אינני מכיר את שמיל ואינני יודע האם באמת הוא קיים, אבל בכל זאת אענה לו כאן ולא בעילום שם: שמיל היקר, גם אותי מצער לשמוע שנכדיך רוצים לעזוב את הארץ. גם אני הייתי רוצה לראות כאן מדינה טובה יותר, אבל אין לי שום כוונה לעזוב. הבעת במכתבך תקוה שמישהו ישמע את הזעקה וירים את נס המרד בארץ. אבל, בהיי-טק זה לא יקרה. כי אנחנו בהיי-טק טובים רק בלהתלונן על כל מה שזז. נרים צעקה באימייל ובפייסבוק ואולי אפילו נצייץ בטוויטר. החרוצים שבינינו גם יכתבו מכתב ארוך ומנומק לעיתון, בעילום שם כמובן, ובו יבכו את מר גורלנו. במשרדינו הממוזגים היטב, אליהם נסענו הבוקר ברכב החברה שלנו, נשב ונשוטט להנאתינו באינטרנט. מדי פעם נמצא כתבה מפרגנת על חברת היי-טק כלשהי ומיד נגיב עליה בשנאה קטלנית, בעילום שם כמובן. ולשמחתנו הרבה, נמצא כתבות רבות על קריסת ההיי-טק הישראלי, על הגזירות הכלכליות, על כמה שרע פה. גם על הכתבות האלו נגיב בהמונינו, ושוב, כמובן, בעילום שם. בעברית עילגת ומלאת שנאה נשפוך חמתינו על "המצב", על הגזירות, על המסים, על כל מה שאפשר. אך, כמה טוב לנו, לוחמי הטוקבק והמקלדת וכמה ירווח לנו אחרי שנסיים את השמצותינו בחתימה מתוחכמת כגון "היי-טקיסט שהיה שם", "אחד שיודע", או "מבינה עניין".
אנחנו שומעים את זעקתך, שמיל היקר, אך אנא ממך – הנמך את קולך, כי עכשיו אנחנו מנמנמים את שנת הצהרים שלנו. עוד מעט ישיבת חברה, המנכ"ל יטפח לנו על שכמנו בשל הישגינו היפים ואנחנו נקלל אותו בשקט בליבנו. מנהלת משאבי אנוש תנצל את ההזדמנות לספר לנו על נופשון החברה הממשמש ובא. קמצנים, המנהלים המנוולים שלנו, השנה לוקחים אותנו לשלושה ימים בצפון הארץ במקום הפלגה באונייה מפוארת בים התיכון. צדק י' במכתב שלו, איזו מדינה, איזו מדינה.
…
(פורסם ב"גלובס" – 10 יולי 2011)
2 תגובות
יזהר,
ייתכן ואנשים פה ממהרים להתלונן ללא סיבה. אבל בוא נהיה הוגנים – קל יותר "לקבל" את המצב בארץ אחרי שחוזרים משהות ארוכה בחו"ל. ורצוי עם גב כלכלי הולם… אחד הדברים שהפתיעו אותי בארץ היא התחושה של הרבה צעירים ש"שם טוב יותר" והאמירה שבכוונתם לעזוב את הארץ בהזדמנות שתיקרה לידיהם. נכון, אין לעשות הכללות, אבל הסטטיסטיקה הפרטית שלי מצביעה על מגמה כזו בקרב צעירים שפגשתי מאז חזרתנו לארץ. אז להגיד שהכל טוב כאן זו מן הסתם הגזמה, בערך באותה מידה שלהגיד שהכל רע… אבל מה שבאמת מטריד הוא האחוז הגבוה של צעירים שמאמינים שהדרך היחידה לשפר את המצב היא פשוט לקום ולנסוע לחו"ל. אסיים בנימה אופטימית – "מרד הקוט'ג" הוא הוכחה בעיני שהעם יכול להשפיע ושיש סיכוי להטות את כף המאזניים לטובת הפרט. אני תקווה שזהו סימן מבשר לעתיד טוב יותר…
ברוך, תודה על תגובתך.
מי שעוקב אחרי הבלוג שלי לאורך זמן יודע שאני לא חוסך בביקורת על כל כך הרבה דברים שקורים במדינה הזו.
מצד שני, השאלה מה אנשים מוכנים לעשות כדי לשנות את המצב. מי שרוצה לעזוב, שיעזוב, זהו עולם חופשי וגלובאלי וכל אחד רשאי לעשות כרצונו.
מי שנשאר כאן חייב, למען עצמו ובעיקר למען הדור הבא, לחשוב איפה הוא יכול לעשות ומה הוא רוצה לעשות כדי לשנות את המצב.
כל אחד יכול לעשות משהו בחלקת אלוהים הקטנה שלו וכל עשייה טובה יותר מסתם לשבת ולקשקש ברשת.
ועוד: יש לי מעט מאוד הערכה לפחדנים עלובים שכותבים טוקבקים בעילום שם, גיבורים בעיני עצמם ומפחדים לעמוד מאחורי הדברים שלהם, במיוחד כשהדברים האלה הם דברי ביקורת קשים המגיעים פעמים רבות לידי השמצות פרועות והוצאת דיבה.
נקודות למחשבה …
יזהר