אחת ההתפתחויות הדרמטיות שהביאה עימה מהפכת הטכנולוגיה בשנים האחרונות היא ״הכלכלה השיתופית״. באמצעות הטכנולוגיה נוצרו שירותים ומוצרים רבים, המאפשרים יצירת מודלים עסקיים רווחיים בעלי תקורה מינימלית, שמייצרים ערך למאות מליוני צרכנים מצד אחד ומאפשרים הכנסות נאות למליוני אנשים פרטיים, המספקים את שירותיהם באמצעות הפלטפורמות החדישות העומדות לרשותם.
חברת Uber היא אולי הדוגמה הבולטת מכולן, הן בגלל ערך השוק המרשים שהוענק לה בהשקעות פרטיות לאחרונה (ההערכות הן שהמליארד האחרון עליו דווח בימים אלה הושקע בהערכת שווי של מעל ארבעים מליארד דולר) והן בגלל הנתונים המספריים המלמדים על הכלכלה שחברה זו מייצרת סביבה: למעלה מ 160 אלף נהגים נרשמו באפליקציה של Uber, וכ 50% מהם מעולם לא שימשו קודם לכן כנהגים לפרנסתם. ההערכות בשוק הן שהחברה גבתה מנוסעיה כ – 2 מליארד דולר בשנת 2014 והחלק שלה בהכנסות אלו הוא כ 20%.
כאמור, Uber היא אולי הסמל הבולט ביותר של הכלכלה השיתופית אבל ארצות הברית שופעת בדוגמאות רבות אחרות. חברת Instacart מבצעת משלוחים מהסופרמרקט עד הבית; Shyp היא שירות משלוח חבילות בידי שליחים עצמאיים; TaskRabbit מקשרת את לקוחותיה עם אנשי שירות שיבצעו עבורם סידורים שונים כמו לעמוד בתור כדי לשלם עבורם חשבונות או לקחת את הכלב למספרה; אנשי Luxe Valet מוצאים חנייה עבור רכבי לקוחות החברה בזמן שאלה ממהרים לפגישה או לקונצרט; והדוגמאות רבות ומגוונות.
גם בישראל ראינו את התהוותן של חברות סטארט-אפ לא מעטות על בסיס מודל כלכלי שיתופי. Buzzr הוא הסטארט-אפ הישראלי שמאפשר ביצוע שליחויות על ידי אזרחים מהשורה; EatWith מחברת בין מי שאין להם חשק לבשל היום לבין מי שמוכנים להעניק להם חוויה קולינרית מיוחד במטבח הביתי שלהם; וכמובן Fiverr, אולי החברה הישראלית הגדולה בתחום זה, מחברת בין מליוני לקוחות לבין מליוני ספקי שירותים קטנים, שעלותם כחמישה דולר.
אבל, לא הכל זוהר בממלכת הכלכלה השיתופית. כמקובל בזמן מהפכות, יש מי שינסה להתנגד אליהן ולהכשילן. בימים אלה מתבררות בבתי משפט פדרליים בארצות הברית שתי תביעות כנגד החברות Uber והמתחרה שלה Lyft בטענה, שהן חייבות לסווג את הנהגים שלהן כעובדי חברה ולא כספקי שירות עצמאיים. הפסד בתביעות הללו יכול להוות מכה אנושה עבור חברות אלו ותקדים מסוכן עבור כל חברות הכלכלה השיתופית.
שכן, העלות הכרוכה בשכר מינימום לכל ספקי השירותים למיניהם, אם אכן יסווגו כעובדים, ובנוסף תשלומי מיסי מעביד, ביטוחים ותנאים סוציאליים נוספים, העלות הנוספת הזו עלולה לשמוט את הקרקע מתחת למודל העסקי החדשני של חברות אלו ולהפוך אותן בין לילה לחברות מפסידות ולא תחרותיות בעליל. המבחן שבתי המשפט יידרשו לו בארצות הברית בבואם להחליט בנושא זה, יהיה מהות היחסים שבין מאות אלפי הנהגים, השליחים, ספקי השירות למיניהם, לבין החברות המקשרות אותם ללקוחותיהם. יחסי עובד מעביד נקבעים במידה רבה על פי מידת השליטה של החברה בספק השירות שלה. אם יש לחברה שליטה בהפסקת עבודתו, אם היא קובעת את שכרו והיא גם מכתיבה תנאים נוספים, הרי שבמקרים רבים ייקבע שמתקיימים כאן יחסי עובד ומעביד. והמבחן של Uber ודומותיה לגמרי איננו פשוט, שכן חברות אלו אכן מכתיבות תנאים ברורים ומוגדרים היטב להעסקת ספקי השירות במסגרתן.
אל הפירצה הזו ישמחו להיכנס אירגוני עובדים וגם רשויות מקומיות ולאומיות. ולא רק בארצות הברית אלא גם במקומותינו שלנו. בשנה שעברה כבר ראינו את עיריית תל אביב מאיימת בתביעה על תושב העיר שהשכיר את דירתו דרך AirBnB וחרג מהגדרת הדירה לצרכי מגורים ושלא לצרכי מסחר; ובמקרה אחר, לא מזמן דיווח ׳גלובס׳ על תלונתו של יושב ראש התאחדות בתי המלון על כך שמשכירי הדירות ב AirBnB אינם נמצאים תחת פיקוח הדוק כמו המלונאים וגם אינם נדרשים לשלם מיסים כחוק.
האם נראה את בית המשפט בישראל מתערב ביחסים העסקיים שבין ספקי שירות לבין חברות הכלכלה השיתופית החדשה? האם נראה אירגוני עובדים בישראל מנסים לאמץ אל תוכם אלפי ספקי שירותים בטענה שהם מנוצלים על ידי חברות גדולות וכוחניות? ואיפה יעמדו המחוקק והרשויות בדיון הזה, לכשיתעורר ויתעצם, גם כאן אצלנו? לפחות כפי שנראים הדברים כרגע, היתרונות שבעקרונות הכלכלה השיתופית גדולים בהרבה מחסרונותיה האפשריים.
ולכן, לא נותר לנו אלא לקוות שהרשויות השונות יתאימו את החקיקה ואת הרגולציה ליתרונות הברורים של כלכלה זו ופוטנציאל התעסוקה והפרנסה הגלומים בה עבור מליוני אנשים. מותר לנו לצפות, שינסו להימנע ככל האפשר מפגיעה בהיווצרותם של מודלים כלכליים חדשניים, שלפי שעה מיטיבים עם כל מי שמעורב בהם.
…
(פורסם ב"גלובס" – 24 פברואר 2015)
…
…
