עיסקה נכונה

ב 9 באוקטובר 1994 המתין נחשון וקסמן, לוחם בגולני, לטרמפ בצומת הטייסים על יד יהוד. הוא עלה על רכב ובו ארבעה מחבלים מחופשים למתנחלים יהודים, שהשתלטו עליו וחטפו אותו. הם לקחו אותו לביר נבאללה והחזיקו אותו שם כבן ערובה. למחרת היום העבירו החוטפים קלטת וידאו ובה צולם וקסמן, כשאקדח מוצמד לרקתו, מבקש מראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שישחרר את השייח' אחמד יאסין ועוד מאתיים אסירים בטחוניים. המחבלים גם הכריזו, שבתום האולטימטום שהציבו לשחרור האסירים יוציאו את נחשון וקסמן להורג.

ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נתן לצה"ל הוראה לאתר את החייל החטוף ולשחרר אותו. מאמצי גופי המודיעין השונים נשאו פרי והביאו לאיתורו של הבית בו הוחזק וקסמן. כוח חילוץ של סיירת מטכ"ל הופקד על ביצוע המשימה. הכוח פרץ לבית על ידי הפעלת מטעני חבלה. ואולם, עם תחילת הפריצה מיהר אחד המחבלים לחדר בו הוחזק נחשון וקסמן, בקומה השנייה של הבניין. הוא ירה בוקסמן מטווח קצר והרג אותו במקום. במהלך נסיון החילוץ נהרג סרן ניר פורז, מפקד אחד מצוותי החילוץ. שבעה חיילים נוספים נפצעו במבצע. ממשלת ישראל לא נכנעה לתביעות המחבלים ושילמה על כך במחיר הנורא של חייהם של שני חיילי צה"ל.  

כמעט עשר שנים קודם לכן, ב 21 במאי 1985, התבצעה עסקת ג'בריל. ממשלת ישראל, בראשותו של שמעון פרס, הסכימה לשחרר 1150 מחבלים תמורת החזרתם של שלושה חיילי צה"ל – חזי שי, שנפל בשבי בזמן מלחמת לבנון הראשונה ושני חיילי הנח"ל יוסף גרוף וניסים סאלם, שנפלו בשבי בזמן פעילות בלבנון. בין המחבלים ששוחררו היה גם קוזו אוקמוטו, אחד הרוצחים האכזריים ביותר שישבו בכלא הישראלי אי פעם, שביצע את הטבח בשדה התעופה לוד בשנת 1972. הוא רצח במו ידיו 24 בני אדם ופצע 71 אחרים.

תשע שנים קודם, ב 4 ביולי 1976, שחרר צה"ל את חטופי מטוס אייר-פראנס באנטבה, באחד ממבצעי החילוץ ההירואיים והמדהימים ביותר שביצע צבא כלשהו אי פעם. זו היתה גם החלטה אמיצה והסטורית במימדיה, של ממשלת ישראל, אותה הובילו שר הביטחון שמעון פרס וראש הממשלה יצחק רבין. הממשלה החליטה אז, שלא להיכנע לדרישות המחבלים וסיכנה מאות חיילי צה"ל, לוחמי גולני וצנחנים, אנשי צוות אויר וסיירת מטכ"ל, בהנחה שסיכויי ההצלחה מצדיקים את הסיכון האדיר. דרך אגב, למי ששכח – האו"ם מיהר לגנות את פעולת צה"ל וכינה אותה "תוקפנות משוועת".  

לפני שלוש שנים, ב 16 ביולי 2008, הוחזרו לישראל גופותיהם של חיילי המילואים אהוד גולדווסר וגלעד רגב, שנתיים וארבעה ימים לאחר חטיפתם בגבול הלבנון. ממשלת ישראל, בראשותו של אהוד אולמרט הסכימה לשחרר את הרוצח סמיר קונטר ואסירים בטחוניים נוספים. בנוסף, העבר לישראל חומר בעל ערך שנוי במחלוקת על גורלו של הנווט הישראלי רון ארד.

יש מי שיגיד, שכל הדוגמאות הנ"ל, ועוד אחרות, מעידות על כך שממשלת ישראל לעולם לא היתה עקבית בהתנהלותה מול חטיפות. אני חושב, שההיפך הוא הנכון. כשהיתה אפשרות, כל ממשלה בישראל, מימין או משמאל, תמיד העדיפה את האופציה הנכונה – להסתכן, להיות מוכנים לשלם את המחיר הכבד בחיי אדם ולנסות לחסל את המחבלים.  ואולם, בהיעדר אופציה צבאית ריאלית, כל ממשלות ישראל עד כה קיבלו את ההחלטה הנכונה: לשאת ולתת, לשלם את המחיר הכבד ולהחזיר את החיילים הביתה.

אין החלטה יותר נכונה מזו. החוסן המוסרי שלנו חשוב לא פחות מאוגדות הטנקים וטייסות הקרב שלנו. הידיעה, שכל ממשלה תעשה כל דבר כדי להחזיר כל חייל הביתה, חשובה לא פחות מהידיעה שאי שם בדימונה, על פי פירסומים זרים, נח לו בבטחה נשק יום הדין שלנו. אין לנו מה לחשוש. זה איננו סימן לחולשה. להיפך, זוהי עוצמה בלתי רגילה, של עם שבטוח בעצמו וביכולתו להגן על עצמו. זהו עם שיודע, שחייל אחד שלו שווה יותר מאלף חיות אדם. לא צריכה להיות לנו בעייה עם החשבון הזה. הוא מלמד על עוצמתנו ועל החוסן המוסרי שלנו.  

תדע כל עם עבריה שהפקידה את בנה בידיהם של מפקדים הראויים לכך ומנהיגים, המכירים בכך שהופקד בידיהם אוצר, שאין לו מחיר. עיסקת השיחרור של גלעד שליט היא בשורה משמחת לכל האמהות שנפרדות ביום ראשון בבוקר מהילד שחוזר לבסיס. גם לאבות של הילדים האלה. כי לילדים שלנו אין מחיר.