אילו היה פונה להקמת חברת סטארט-אפ חדשה, היינו כולנו מקבלים זאת בהבנה, ומצפים בסבלנות עד לרגע שבו היה מתעייף. עד שהיה מכיר בכך שבלעדינו, הקרנות, הוא לא יוכל להמשיך לבד והיה פונה אלינו לבקשת עזרה. היינו עוטפים אותו באהבה, משקיעים בו ללא סוף ועוזרים לו להפוך ליזם סדרתי ומצליח, לתפארת ההיי-טק הישראלי.
אבל לא. מר אגסי החצוף איננו מסתפק עוד בעשיית כסף לעצמו ולעצמנו, משקיעיו הפוטנציאליים. הוא הולך בגדול, לשנות את העולם. הוא רוצה ליצור פה Better Place, כשם החברה שלו. הוא רוצה לחשמל את המכוניות שלנו, לפרוש חצי מיליון תחנות טעינה על פני מדינתנו הקטנטונת, לשפר משמעותית את איכות האוויר כאן, ולנתץ את תלותנו המקוללת במקורות הנפט הבינלאומיים. הוא מאיים לגרום להקמתן של עשרות חברות מחקר, ייצור ופיתוח, שייצרו פה אלפי מקומות עבודה ועוד כל מיני דברים מיותרים שכאלה.
בעוד אני ממתין בתור לקפה שלי ב"ארומה", אני קורא בעיון את סיפורו של אגסי, המרוח על פני חמישה עמודי צבע בעיתון שבידי. כל כך אני מרוכז בסיפור המרתק, עד שאינני שם לב שביחד איתי קוראות אותו עוד זוג עיניים השייכות לידידי, גם הוא תושב רחוב המנופים, משקיע היי-טק ותיק ומנוסה.
"נו, אז מה אתה אומר על השרלטן?" הוא פותח כדי לזהות האם גם אני נפלתי ברוב תמימותי בקסם תמונותיו המחויכות של אגסי, או שמא אני שייך לאותו זן נדיר של מביני עניין, כאלה שלא הולכים שולל אחרי כל שטות שמתפרסמת בעיתון.
"מדהים, פשוט מדהים", אני אומר בהערצה. "הנה פרויקט בקנה מידה לאומי. במדינה כמו שלנו, שבה הפרויקט הלאומי האחרון היה המבצע לשתילת ורדים בגן הכנסת, קם לו יזם ובלי לחפש תירוצים, בתעוזה יוצאת דופן, הולך על משהו שיכול לשנות את העולם. פשוט אין לי מילים".
"נו באמת", ידידי אומר לי בחוסר סבלנות, "גם אתה בשטות הזו? אתה לא מבין שההספק החשמלי הנדרש למכונית הזו, כשהוא מוכפל באנרגיה לשעה הנצרכת על ידי הבטריה, ומחולק בשורש הריבועי של דיפרנציאל פליטת האנרגיה, יגרמו לכך שהמכונית המצחיקה הזו תיסע אולי במהירות של עד מאה קמ"ש בקושי, וגם אז היא תגיע לטווחים של פחות ממאה קילומטר? אתה לא רואה שבעוד שתלותנו בנפט אולי תרד פלאים, הרי שלא נוכל להרשות לעצמנו לנהוג בג'יפים בעלי מנוע של חמישים אלף סמ"ק ומאתיים אלף כוחות סוס כשכולם מסביבנו מפגינים אחריות ומאמצים ערכים של שמירה על הטבע? איפה בדיוק אתה חי"?
מול מתקפה שכזו לא נותר לי אלא לבחון מחדש את עמדותי. "מקורות יודעי דבר אומרים לי שבכלל אין מי שמוכן לייצר לו את המכוניות האלו, אף חברה רצינית לא תכנס לטירוף הזה!" אני מכריז בחשיבות של מי שמקורב למקורות. (היום החליפו לי שמן כשמילאתי דלק, וזה מה שאמר המתדלק החביב בתחנה).
עכשיו גרמתי לו נחת. איש שיחי מחייך אלי בהקלה. "והוא עוד רוצה לעשות מזה מיליונים, האגסי הזה. אתה מבין? על חשבונך ועל חשבוני ועל הגב של כולנו. הוא חושב שמדינה שלמה כאן פראיירים!"
אנחנו מסיימים את הקפה שלנו בשמחה ונפרדים לשלום. אין חשש, מישהו כבר יכשיל את אגסי ואנחנו נוכל להמשיך לחיות לנו בשלווה את אורח חיינו המזהם אויר, התלוי בנפט, הבזבזני להחריד. הכול בסדר. מצחיק לראות באיזו אהדה מתקבל הפרויקט הזה ברחבי העולם, אצל מנהלים של תאגידי ענק, בקרב מנהיגי תבל. מה הם כבר מבינים בכלל. אבל בשביל זה אנחנו כאן, הישראלים, כדי להגן על העולם. שחלילה לא יהפוך לנו ל-Better Place!
