בסוף השבוע האחרון התלוויתי לראש שבט הצופים "תמיד" – העונה גם לתואר "אשתי היקרה" – למפגש השנתי של הנהגת התנועה. כמו אשתי, כך גם עשרות ראשי שבטים אחרים מקדישים מדי יום, בהתנדבות, ממיטב זמנם ומרצם לתנועת הנוער, שמהווה עבור עשרות אלפי בני נוער בסיס לפעילות ערכית, התנסות אישית מאתגרת והכנה לחיים בוגרים ובעלי משמעות.
אחד הנושאים המשמעותיים שנידונו בכינוס הנהגת הצופים היה פער הדורות והמאפיינים הכל כך מובהקים של דור הילדים שלנו. הם גדלים בעולם דיגיטלי, מקוונים תמידית ומקושרים תמיד לאין סוף חברים ותכנים. הם מבלים שעות רבות מול מסכים ומעורבים במספר פעילויות בו זמנית. מבחינתם, העולם הוירטואלי הוא עולם עשיר וחשוב לא פחות מהעולם שאנחנו – המבוגרים – קוראים לו משום מה ״העולם האמיתי״.
ההתייחסות שלנו, המבוגרים, לדור המסכים נושאת אופי שיפוטי. אנחנו, ההורים המנוסים, שכבר חווינו הכל והבנו כל מה שצריך להבין, אנחנו יודעים מה טוב ומה לא, ודי ברור לנו שמה קורה סביב תרבות המסכים הוא ״משהו רע״ שמשפיע באופן שלילי על הדור הצעיר שגדל סביבנו. ״איזה בזבוז זמן מול מסכים״, ״נוער מפונק ושטחי״, ״ילדים חסרי ערכים״, "אין אצלם דחיית סיפוקים״, כך אנחנו מתלוננים בינינו לבין עצמנו ונזכרים בנוסטלגיה בימים בהם צעדנו עשרות קילומטרים בגשם ובקור לבית הספר, חזרנו הביתה על מנת למרק את הרצפות ולשטוף את הכלים בכיור בכדי לסייע להורינו שהיו עסוקים בהקמת המדינה, ענינו בנימוס מירבי לכל מבוגר שהתעניין בשלומנו, הקדשנו שעתיים ביום לקריאת עמוס עוז וספרות רוסית מתורגמת וצפינו בטלוויזיה רק על מנת להתעדכן בחדשות ובכדי להכשיר את עצמנו להיות אזרחים נאמנים יותר למדינתנו. אך, אלה היו הימים וכאלה נפלאים היינו אנחנו ומה עשינו שככה מגיע לנו לגדל את דור המסכים, ילדינו היקרים, הגדלים לעולם כל כך שונה ורע מזה שהכרנו בצעירותנו.
דווקא ממקומי כאיש היי-טק אני מרגיש בנוח להעיר לכולנו, ההורים המודאגים. תראו, יש דבר שאותו לא נוכל לשנות: ההתפתחות של העולם הדיגיטלי והקצב המתגבר של חדירת טכנולוגיות חדישות לכל מקום בחיינו ובחיי ילדינו. אנחנו יכולים להיות מודאגים בטירוף או אדישים לחלוטין – זה בכלל לא משנה, כי העולם ימשיך בשלו ובהיותנו חלק מהכפר הגלובלי גם אנחנו נמשיך לצעוד קדימה.
ילדינו ימשיכו להיות אזרחים נאמנים של העולם הדיגיטלי ולהביא את עצמם לידי ביטוי בכלים שהוא יעמיד לרשותם. היום זה פייסבוק ומחר זה משהו אחר, אבל תמיד זה יהיה שונה ממה שהכרנו ולמדנו לאהוב. וכמו שכל חברת סטארט-אפ צעירה לומדת גם אנחנו כהורים (צעירים, בהחלט צעירים) צריכים ללמוד: הרבה יותר קל וכמעט תמיד גם נכון לזהות את הגל הענק השוטף את העולם ולגלוש עליו, מאשר לשחות נגדו או לנסות לשנות את כיוון זרימתו. כהורים, בואו נפסיק לצקצק בלשוננו ולהתלונן על מר גורלם של ילדינו כי הם די מאושרים ממה שהעולם הדיגיטלי החדש מציע להם.
בואו נלמד את העולם הוירטואלי, על יתרונותיו וגם על חסרונותיו ובהינתן שהוא ימשיך להתקדם איתנו או בלעדינו, בואו נפעל עדיין כהורים אחראיים: נדריך את הילדים לגבי שימוש נכון ואחראי ברשת, נסביר להם על הסכנות ונלמד ביחד איתם את ההזדמנויות. ולהורים הבאמת נועזים שבינינו אציע גם זאת: מותר להגביל זמן צפייה של ילד במסכים השונים; מותר לאסור על הצבת מחשב בחדר; מותר לדרוש מהילד שלא לענות על שיחת טלפון או אס-אם-אס בזמן ארוחה; מותר לצאת לטיול משפחתי בטבע פעם בחצי שנה ולדרוש מכולם אי שימוש במסכים בזמן הטיול; מותר לבקש (בזהירות הראויה) עזרה מהנוער במטלות הבית; כדאי וגם רצוי לדרוש מדור המסכים לגלות אחריות.
ולאלה ביניכם, שהם נועזים ונחרצים באמת: מותר לתת לילד ללכת הביתה ברגל מבית הספר ביום גשם קר וסוער. אבל, ראו הוזהרתם, הילד עלול להגיע הביתה עם שיער רטוב. וחמור מכך, מסך הסלולרי שלו עלול להינזק.
…
(פורסם ב"גלובס" – 14 פברואר 2012)
