לריקי כהן מותר להתלונן

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין

בעוד הרשתות החברתיות סוערות והעיתונות חוגגת סביב הפוסט של שר האוצר בפייסבוק בעניינה של ריקי כהן מחדרה, אני רוצה לעשות כאן מעשה מאוד לא פופולרי: אני רוצה לטעון בזכותו של בעלה של ריקי כהן, איש ההיי-טק מחדרה, איש העשירון השמיני, להתלונן.

ברשותו של מר לפיד, בואו נקרא לו משה. משה כהן מחדרה, בעלה של ריקי כהן. כמו שדיווח לנו יאיר לפיד, משה כהן הוא איש היי-טק. לידיעתכם, הוא בן 39 והוא עובד במרכז הפיתוח של אינטל בחיפה. העבודה רחוקה מהבית ודורשת נסיעות ארוכות בפקקים מעצבנים, אבל כשאתה איש היי-טק עם שלושה ילדים בבית ואשתך מורה, אתה לא מאוד בררני בדרישותיך. מה עוד שההצעה מאינטל היתה נדיבה, חמישה עשר אלף ש"ח לחודש ועד תנאים סוציאליים, ביטוחי מנהלים ובונוס פעם בשנה.

באינטל עובד משה כמנהל צוות בדיקות תוכנה. לפי כל קנה מידה הוא עובד קשה, לא יותר אבל גם לא פחות מאלפי אנשי היי-טק אחרים. יום עבודה ממוצע הוא לפחות בן עשר שעות ולעיתים קורה שהוא נאלץ להישאר במשרד עד לשעות הערב המאוחרות. משה מטפל באימיילים בלילה, "אחרי הילדים", ולפעמים העבודה נוגסת שעות יקרות מסוף השבוע המשפחתי.

בגיל 39 משה גאה להשתייך עדיין למערך המילואים הפעיל של צה"ל. לפחות ארבעה שבועות הוא מבלה מדי שנה בצבא, אבל משה איננו מתלונן על הצורך לשרת את המולדת במילואים. להיפך, הוא חושב שזו זכות גדולה שנפלה בחלקו.

כמו שציין שר האוצר, ריקי ומשה מרויחים עשרים אלף ש"ח בחודש. בין הוצאות חינוך למשכנתא, אוכל, ביגוד וחוגים, משפחת כהן פשוט לא גומרת את החודש. ולמרבה חוצפתו, משה דווקא חושב שכן מגיע לו יותר. הוא רוצה לפתח תחביב, ללכת לפחות פעמיים בחודש למסעדה, להזמין את ריקי פעם בחודשיים להופעה ולנסוע עם המשפחה פעמיים בשנה לחופשה בצפון. ו… כן, בהחלט, הוא רוצה לנסוע לחו"ל פעם בשנתיים. עם ריקי ושלושת הילדים, הייתם מאמינים?

והנה השבוע, להפתעתם, למדו ריקי המורה ומשה איש ההיי-טק ששר האוצר של מדינת ישראל, לראשונה מאז שהם זוכרים את עצמם, חושב שהוא גם צריך לדאוג להם. למי שיצאו לרחובות בימי המחאה החברתית כדי לדרוש הווה טוב יותר ועתיד מבטיח יותר לעצמם ולילדים שלהם. להם, שעובדים קשה למחייתם, משרתים את מדינתם, אבל מה לעשות – למרבה השמחה הם אינם רעבים ללחם.

זכותו של משה איש ההיי-טק, בן העשירון השמיני בישראל, כנראה הרבה מעל מעמד הביניים הסטטיסטי, להתלונן. וכן, בהחלט, תפקידו של שר האוצר הוא לדאוג גם לו ולעשרות אלפים שכמותו, שעובדים קשה, מרויחים יפה, אבל גם להם מגיע יותר. איפה הכסף שלהם?

(פורסם ב"גלובס" – 3 אפריל 2013)

 

אהבתם? אל תשכחו לשתף!

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין

פוסטים נוספים

תקוות וחששות

בעוד סיכומי שנת 2015 ממשיכים עדיין להדהד ברקע, במיוחד לאור העובדה שזו היתה שנה מצוינת במבחן ההשקעות בהיי-טק הישראלי, הצלחות יפות בגיוסי

קיקסטארטר חוקרת

הסערה הפוקדת רבים מאתרי הטכנולוגיה וההשקעות בימים האחרונים כמעט ולא זכתה לסיקור בארץ: זאנו, פרויקט הדגל של קיקסטארטר, אתר מימון ההמונים, קרס

תגובה אחת

  1. כן, אבל…

    אני מסכים שגם למשה וריקי כהן יש קשיים וצרכים לגיטימיים שהממשלה צריכה לתת עליהם את דעתה. אבל אני חושב שיש הבדל מהותי בין "לדאוג" לשכבות חלשות, ו"לדאוג" למעמד הביניים.

    מאחורינו כמאה שנים של נסיונות כלכליים שכללו קפיטליזם, קומוניזם, סוציאליזם – וכל מה שביניהם. לטעמי המסקנה היא שאף אחת מהשיטות הללו אינה טובה כשהיא מיושמת על טהרתה. וכנראה שמה שנדרש הוא שילוב "נכון" בין הגישות הללו.יתרה מזו, אני מאמין שהשילוב בין הגישות צריך להיות קשור למעמדו הסוציו-אקונומי של האזרח.

    שכבות חלשות, מסיבות/נסיבות כאלה או אחרות זקוקות לגישה יותר סוציאליסטית שבה המדינה אכן "דואגת" להן. והעזרה צריכה לכלול צעדים במטרה לשפר את יכולתן בטווח הארוך לדאוג לעצמן.

    שכבות חזקות יותר זקוקות פחות ל"דאגה" של המדינה, ויותר לכך שהמדינה: 1) תדאג לתשתיות 2) תמנע/תסיר עיוותים כלכליים.

    בקשר לתשתיות, מדובר בתשתיות ה"קלאסיות" כמו חינוך, תחבורה, משטרה, וכו. באשר לעיוותים כלכליים, מדובר במניעה או חיסול של מונופולים וקרטלים, עיוותי מיסוי, ושחיתויות למיניהן.

    הייתי שמח אם ממשלתנו המכובדת תתמקד ב"לדאוג" לחלשים, ובמקביל תיצור סביבה שבה למעמד הביניים תהיה אפשרות הוגנת לדאוג לעצמו.

    ובחזרה למשה וריקי והדומים להם: אני מקווה שהממשלה החדשה אכן תדאג לתשתיות (מישהו הזכיר רכבת פרוורים?), ותבער את השחיתות והעיוותים שפשטו בחברה/כלכלה הישראלית בעשור או שניים האחרונים.

    שיהיה לכולנו בהצלחה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *