המציאות מחייכת אלי מהמושב הסמוך לי. שמו מיכאל, אבל בגלל שהוא כבר שנים רבות באמריקה, אז בוא נקרא לו מייק, בסדר? הוא יזם היי-טק והוא מנהל חברה שהקים, שמאוד מאוד הצליחה. ישמח לספר לי עוד, אבל למה שלא נכיר קודם, מייק כהן, מנכ"ל "מייק קומוניקיישנס", בן חמישים ואחת, נשוי, אב לשתיים, אחת עדיין גרה בבית לצערו, והשנייה התגרשה לא מזמן וכרגע בטיפול פסיכיאטרי. אשתו דוגמנית לשעבר וכיום שתיינית ומבזבזת את כספו. ועם מי יש לו הכבוד לחלוק את הטיסה לתל אביב הערב?
אני ממלמל חרישית את שמי ומוסיף באנטיפאטיות חד משמעית, "אני מקיינן פרטנרס, אנחנו קרן הון סיכון, היה לי שבוע מטורף, נהניתי להכיר, להתראות בתל אביב."
אבל מייק הוא יזם מנוסה שאינו נשבר בקלות. לקראת ההמראה אנחנו כבר שקועים במונולוג מתמשך על הקמת "מייק קומניקיישנס", על השנים הראשונות, המשקיעים שבגדו, הלקוחות שלא הבינו. ברגע שמותר, נפתח המחשב הנייד שלו, ואני צופה בפרזנטאציה ערה. כשהדיילת מתעניינת מה נאכל הערב הוא נוזף בה ומודיע שאנחנו עסוקים, במקרה שהיא לא שמה לב. שתייה קלה לשנינו, ואנחנו מבקשים שלא יפריעו לנו בהמשך, הוא דורש.
אחרי ארבע שעות נגמרת הבטריה של המחשב, ומייק מרשה לי לנמנם קלות. העייפות הכריעה גם אותו והנחירות שלו נוסכות בי תקוה. אחרי כשעתיים מעירה אותי בטני המקרקרת. אני מתגנב בשקט למטבחון ומתחנן לשאריות אצל הדיילת שהעלבנו קודם. מצויד בסנדביץ' תפל של מיונז וחסה, אני צועד חזרה למושבי, בזהירות ובשקט. ואולם, מייק כבר מחכה לי, עירני ומחוייך, החליף בטריה במחשב, ומודיע לי שנעבוד עכשיו על המודל העיסקי, תוך דגש על שולי רווח ועלויות הייצור.
לקראת נחיתה חייבים לכבות את המחשב ולכן, בעוד אני נושם לרווחה (איזו תמימות), הוא שולף אוגדן שקפים שהוכן מראש לרגעים שכאלה. את הדרך מהמטוס לביקורת דרכונים אנחנו מנצלים כדי לדון בתחזית המכירות. מאחר שכמעט כל חברות ה"פורצ'ן אלף" יהיו ללקוחות שלו השנה, מייק מעדיף לשנן בפני רק את שמות השלוש שלא יקנו ממנו, ברוב טיפשותן. בדרך למוניות הוא עורך לי בוחן פתע קצר וחוזר על עיקרי הדברים.
"אני נוסע צפונה, אז היה נעים מאוד, ושיהיה לכם בהצלחה", אני אומר לו, אחרי שוידאתי שפניו לאילת.
"שמע, פיספסנו כמה נקודות בנושא המודל העסקי", הוא עונה, לחלוטין לא מתרשם מניסיון ההיחלצות שלי, "בוא אני אלווה אותך במונית, נקווה שאתה גר רחוק מספיק. חשוב לי שתעביר את המסר הנכון לשותפיך".
"תראה, כנראה נפלה פה אי הבנה", אני משתמש בשארית כוחותי, "אני לא ממש עובד בקרן. למעשה, ניסיתי להתקבל ולא כל כך הלך. מרוב שהתרשמו ממני לרעה אפילו אמרו לי שכל חברה שתגיע דרכי, תיפסל אוטומטית. לא איכפת לי להעביר את הפרטים שלך, אם תשאיר לי כרטיס ביקור."
עכשיו הוא מהורהר. "מעניין. האמת, עשית עלי רושם טוב. אם אתה רוצה, אני יכול לקשר אותך לקרנות אחרות. הנה, בדיוק לפני חודש ביליתי את אותה הטיסה ממש בחברתו של חמי פרס. הוא לא הכיר אותי קודם לכן, אבל אני בטוח שהוא יזכור אותי. אתה יכול להתקשר ולהגיד שמייק הפנה אותך. הוא יזכור."
"כן" אני אומר לו ומתחיל לסגת במהירות, "אני בטוח שהוא יזכור".
