צו פינוי

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין

שרה (שם בדוי) גרה ביישוב קטן במרכז הארץ. אמה נפטרה כשהיתה ילדה קטנה והיא גדלה אצל משפחה אומנת. בגיל צעיר התחתנה וילדה בן יחיד. הזוג הצעיר התגורר בקרוואן ולאחר מכן עבר לדירה צנועה שנרכשה באמצעות משכנתא. עברו שנים. הבעל הידרדר לאלימות קשה ומאוחר יותר לסמים. הוא הורחק מהבית בצו בית משפט ואחר כך ישב בכלא שנים ארוכות. היום אין קשר בינו לבין אשתו ובנו, שלא לדבר על תמיכה כלכלית כלשהי. שרה, נטולת תעודת בגרות או השכלה מקצועית אחרת, התגלגלה במשך השנים מעבודה לעבודה וגידלה את בנה. לפני מספר שנים הידרדר מצבה הבריאותי והחמיר מצבה הכלכלי, עד כדי שלא עמדה יותר בתשלומי המשכנתא. אחרי זמן רב שהיתה חולה ומובטלת השיגה רק לאחרונה עבודה בשכר מינימום. הבנק שלח מכתבים, איים ולבסוף פנה להוצאה לפועל. נגד שרה הוצא צו פינוי. עומדים לגרש אותה מביתה. אם עוד לא הבנתם, אין לה לאן ללכת.

השבוע ליוויתי אותה לדיון בבית המשפט. עורך הדין אסף דרעי עוסק בתיק הזה, בהתנדבות, במסגרת הקליניקה לדיני הוצאה לפועל בבית הספר למשפטים במכללה למנהל. הוא ניסה להילחם בתחנות הצדק וליווה את שרה במאבק שלה נגד הבנק. לאור נסיונו, הוא הסביר לנו שאנחנו כרגע בקרב מאסף. הסיכויים נמוכים, אבל אפשר להילחם ברוע הגזירה. נכנסנו אל לשכת השופטת ביחד עם עורכות הדין של הבנק. לבושות היטב, מטופחות, הן הסבירו בעברית רהוטה לכבוד השופטת מדוע אין להתייחס לטענותיה של "הנתבעת" ויש לפנותה מייד מביתה. אסף נלחם בגבורה. השופטת היתה נימוסית ועניינית ודחקה בעורכי הדין שלא לבזבז את זמנו של בית המשפט. שרה הקשיבה מבעד לדמעות. לא בטוח שהבינה את כל המלל המשפטי. במהלך כל הדיון לא פנה אליה איש מהם. הסיפור שלה כבר נכתב בתיק, אין מה להוסיף.

ביום שלישי בבוקר קיבלתי הודעה מאסף: השופטת קיבלה החלטה, שרה תפונה מביתה בתוך שלושים יום. אסף ביקש ממני להודיע לשרה. אולי היא צריכה להתארגן, אולי תרצה לנסות לערער. קראתי את הודעתו במעלית באחד המגדלים שבהרצליה פיתוח. שני צעירים דיברו לידי בהתפעלות על האקזיט הענק שהתפרסם הבוקר, עוד חברה שנמכרה במאות מליונים. איזה יום מאושר ליזמים ולמשקיעים. הם יצאו מהמעלית והמלל שלהם נבלע במסדרון. עובדי ההיי-טק הישראלי ממשיכים ליצור ולחדש, ספונים במשרדיהם הממוזגים, נושמים אויר של חו"ל. בערב יחזרו אל הבית שלהם ואל המשפחה המחבקת. ברי המזל שבהם יחיו יום אחד בבית צמוד קרקע גדול ומרווח ויגדלו בו את ילדיהם. שרה תפונה מביתה בעוד שלושים יום ואין לה לאן ללכת. גם דברים כאלה קורים באומת הסטארט-אפ.

(פורסם ב"גלובס" – 13 יוני 2012)

אהבתם? אל תשכחו לשתף!

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין

פוסטים נוספים

תקוות וחששות

בעוד סיכומי שנת 2015 ממשיכים עדיין להדהד ברקע, במיוחד לאור העובדה שזו היתה שנה מצוינת במבחן ההשקעות בהיי-טק הישראלי, הצלחות יפות בגיוסי

קיקסטארטר חוקרת

הסערה הפוקדת רבים מאתרי הטכנולוגיה וההשקעות בימים האחרונים כמעט ולא זכתה לסיקור בארץ: זאנו, פרויקט הדגל של קיקסטארטר, אתר מימון ההמונים, קרס

3 תגובות

  1. עצוב לראות את הנתק שיש בנו כחברה, את אובדן הערכים של ערבות הדדית, אחווה, ואהבת ישראל. עד כדי כך התנתקנו מהרגש לטובת הרציונל? והכי חורה זה שדוקא העושקים- יודעים לדבר במילים יפות על חשיבות הערכים- אותם ערכים שהם רומסים לאור יום ללא חשש בושה או מצפון. כרגיל אתה מרגש, אולם יותר מכל- אתה מרגש כשאתה נוגע בדברים הכואבים והחולים של החברה שלנו.

  2. בשנות ה-70 יצא לרדיו שיר של להקת הנח"ל. שיר מאוד אופטימי על החיים היפים בארץ.
    אחד המשפטים החקוקים אצלי במוח עוד מתקופת ילדותי ושמסרב מלהבין את השינוי שחל בחברה הישראלית הוא:… ואיש עוד לא נזרק בגלל משכנתא לרחובות…" חבל שרק המדינה התעצמה ולא אזרחיה…

  3. אני מסכימה עם הדברים שנאמרו כאן, זה אכן מרגש, וכאוב, ומכעיס, ומתסכל והכל זו זמנית. השאלה היא מה עושים? כיצד רותמים את אנשי ההי-טק הצעירים והמצליחים שמסתכלים קדימה למוערבות חברתית וסיוע לשכבות החלשות יותר?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.