מודו נגד נוקיה

מתישהו, בערך ב 1995 ,התראיינתי לתפקיד כלשהו בחברת הסטארט-אפ המבטיחה אם-סיסטמס. אני זוכר איך התרשמתי מכך שדב מורן, מנכ"ל החברה, בעצמו טרח לראיין אותי לתפקיד. לא, הוא לא חיפש את המנכ"ל הבא של אם-סיסטמס כשדיבר איתי, אבל הוא הקפיד להיות מעורב בגיוס של כוח אדם איכותי, מתוך הבנה של החשיבות הקריטית של ההון האנושי בבניית חברת היי-טק מצליחה (ודברים אלה נכתבים כאן, כמובן, במלוא הצניעות הראויה וללא רמיזה כלשהי לגבי איכותו ומידת התאמתו של כותבם לתפקיד כלשהו).

לפני פחות משנה, התקשרתי אל דב מורן, אחד מהמשקיעים הפרטיים בחברה שבחנתי, כדי לקבל את חוות דעתו. באותה הזדמנות בירכתי את מורן על המכירה המרשימה לסנדיסק, ושאלתי אותו לתכניותיו. בצניעות אופיינית של מי שעשה את זה בגדול, לא חייב כלום לאף אחד, אבל נשאר אדם נחמד ומנומס, סיפר לי מורן שהוא בתהליך של הקמת "הדבר הבא", הוא עובד שמונה עשרה שעות ביממה ונהנה מכל רגע.

"אנחנו בדרך לחברה שתמכור יותר מאם-סיסטמס, תהיה גדולה יותר ממנה, ותשנה את עולם הסלולר כמו שאנחנו מכירים אותו היום", אמר לי מורן בטון של מי שמסביר לי שמחר בבוקר תזרח השמש, לכל הדיעות. איחלתי למורן הצלחה מכל הלב, סיפרתי לו בקול רועד שאני מעריץ את החריצות שלו, והתחננתי שירשום אותנו בתור להשקיע בחברה שלו, לא חשוב באיזה מחיר ולא חשוב כמה כסף. מורן הודה לי בצניעות מפליגה, ואמר שלא תודה, הם מסודרים כרגע, עם החבר'ה שהוא מכיר כבר שנים ועם משקיע אסטרטגי עלום שם.

כמה חודשים מאוחר יותר, במפגש של מנהלי קרנות הון סיכון, אני שופך בפני ידיד קרוב את מר ליבי על כך שלא ניתנה לנו ב"קיינן" ההזדמנות לרשום צ'ק לחברה הסודית של מורן. "אל תדאג" הוא אומר לי, בטון של מי שניסה ונכשל גם כן, "אין סיכוי שהעסק הזה יצליח. עם כל הכבוד לדב מורן, מיהו ומי אנחנו כמדינה קטנה, שנלך להתחרות בענקיות הסלולר בעולם." בגלל שהוא מעודד ממראה פני, המתמלאות בשמחה לאיד ישראלית, ידידי מנמיך עכשיו את קולו וממתיק סוד: "אתה יודע מי נכנס שם, ומה היתה העיסקה של הפראיירים?" וכשאני מניד את ראשי לשלילה ובסקרנות הראויה, הוא צועק לי בלחישה: "יאיר וכרמל שמו איזה ששה מיליון כל אחד, בפרה-מני של שמונים, או אולי אפילו בקונברטיבל, איזה צחוק! פשוט לא יאומן!"

"האמת?" אני אומר לו בחשש כלשהו, "עבור חברה שתשנה את העולם, לא נראה לי מחיר מופרך. כל הכבוד להם, אני מוריד את הכובע! הלואי ויכולתי להשתתף." אבל את המילים האחרונות שלי הוא כבר לא שומע, הספיקה לו התחלת המשפט שלי כדי להניף יד בזילזול אל מול פני התמימות שלי, משקיע חדש שלא מבין עדיין את כללי התעשייה שלנו והראשון שבהם: "אם מישהו השקיע במשהו ואתה לא, עלינו להתפלל באדיקות שיפסיד שם את כל כספו, שיתגלה כטיפש חסר אחריות ושיתחרט על מעשיו. אמן."

ובזמן שחלף מאז, אנחנו שומעים שהחברה כבר מונה כמאה איש, גייסה את מיטב המוחות בארץ בתחומה (מה שלא צריך להפתיע לאור הפיסקה הראשונה לעיל), מפתחת במרץ ותחת מעטה סודיות, גדג'ט חדש שנראה בסרטון הפרומו שלה כמו שילוב בין מכשיר סלולרי דור חמישי לבין נשיקה צרפתית, ועדיין מאיימת להיות הדבר הגדול הבא. טפח כלשהו מהמכשיר החדיש הזה כבר נתגלה לאחרונה לעינינו המשתאות במסע יחצ"ני מקצועי להפליא ומתוזמן היטב. ממש כמו בחברה בין לאומית גדולה.

ובכן, בתור משקיע הון סיכון טרי ולא מנוסה, ואחד שבאמת עוד לא הפנים את החוקים, הנני מתכבד להכריז כאן: "אני מאמין שמודו תהיה חברה ענקית, שדב מורן ואנשיו ישנו את עולם הסלולר, שהם ייצרו חברה בין לאומית גדולה ושכולנו נתגאה בהם יום אחד. ואם לא – אני מוכן לאכול את המודו שלי…"
ושיהיה להם בהצלחה!
…
(פורסם ב"גלובס" 24 פברואר 2008)