אחד עשר המופלאים

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין
ביום רביעי האחרון הגדילה נבחרת ישראל את סיכוייה להופיע במונדיאל הבא. גיבורינו רצו על הדשא ללא מורא, הזיעו בכחול לבן, וחזרו הביתה בראש מורם כמנצחים. אם נמשיך כך,בתוספת הרבה מזל, צירופי נסיבות ויכולת חלשה של מתחרינו, אנחנו עשויים להגשים חלום הסטורי ולהופיע שוב, אחרי ארבעים שנה, באליפות העולם בכדורגל, בדרום אפריקה ב 2010.

שימו לב לחלום ההסטורי שלנו – אנחנו רוצים לחזור אל ההישג ההוא של 1970, וכבר שנים כולנו מתעסקים בניסיון להבין למה לעזאזל אנחנו לא שם. מעניין לציין, שגם ההיי-טק הישראלי היה במקום נידח ובלתי ידוע בזירה הבין לאומית, אי שם בתחילת שנות השבעים. כשנבחרת ישראל ההסטורית שיחקה בפעם הראשונה במונדיאל, היו פה מספר חברות היי-טק גלובליות בתחילת דרכן. אבל תראו לאן הגענו בהיי-טק ולאן בכדורגל. אנחנו נמצאים היום בחמישייה הפותחת בכל טבלה שתדרג את מעצמות ההיי-טק העולמי, אולי אפילו בשלישיה הפותחת. וזה לא בגלל שבהיי-טק הישראלי מרויחים יותר, גם לא מפני שבמגרשים שלנו הדשא ירוק יותר. זה בעיקר כי למדנו למצות את יכולותינו עד תום, למדנו מאחרים, ואימצנו לעצמנו סטנדרטים של מצוינות והישגיות, שאינם נחותים מכל מעצמה אחרת בתחום הזה.

לעומת זאת, כל ראיון עיתונאי עם הנער הכוכב התורן הישראלי, המייצג אותנו בגאוה באחת מקבוצות הצמרת בכדורגל האירופי, כולל תמיד את התפעלותו האדירה מכך ש"באירופה באמת עובדים קשה". אפילו הכוכבים המפורסמים ביותר, מתפייט הכוכב הילד שלנו בהערכה רבה – הברזילאי ששווה מליונים, האיטלקי המהולל, הספרדי שכולם מחזרים אחריו, כולם – אבל ממש כולם – מתייצבים בשעה שאומרים להם, עובדים אפילו יותר קשה ממה שמצפים מהם, וחזרים הביתה ממש מאוחר מאוד בלילה.

והמסקנה המתבקשת היא, שכנראה מה שמתפרש כטבעי ונכון במרחק ארבע שעות טיסה מתל אביב, נראה מוזר ובלתי מובן בממלכת הכדורגל הנקראת ישראל. לעבוד קשה? לקרוע את עצמך? להגיע לכושר שיא? למה מה? הרי ממילא משלמים להם כאן סכומים מושחתים ומיותרים, ומוסיפים עליהם בונוסים מגוכחים בנדיבותם, ואחר כך מקבלים כוכבינו גם כספי פירסומות וחסויות ותהילה. וכל זה – אל נא נשכח – תמורת הישגים עלובים במבחן ההשוואה הבינלאומי, שבו – למרות הטפיחות העצמיות וזריקות העידוד שאנו מרעיפים על עצמנו, אנחנו דורכים במקום כבר ארבעים שנה.

לא תשמעו עובד היי-טק מתפעל בהערצה מכך שבארצות הברית עובדים קשה יותר, או שבהודו גם העובדים הכי מוצלחים מגיעים כל יום בזמן לעבודה. בהיי-טק, רבותי, עובדים בינוניים לא שורדים, ומנהלים חלשים מפוטרים. נכון – זה אכזרי, כואב ולעיתים גם גורם עול, אבל משום מה יש לי הרגשה, שאילו הכוכבים הצעירים שלנו, והמאמנים שלהם, היו לומדים את עובדות החיים כמו שלומד אותם כל עובד בהיי-טק, אולי היינו מאמצים לעצמנו סטנדרטים ראויים גם בכדורגל, והיינו נראים אחרת.

דוקא השידורים המקצועיים והפירוטכניקה, האולפנים המתוחכמים, הפרשנויות, אין סוף מדורי ספורט, בלוגים, פרסומות מלהיבות, כל אלה ועוד נראים ממש ברמה בין לאומית. ואולם, הם מהוים רק מעטפה צבעונית למשחקי כדורגל משמימים, שרמתם המשפילה מביישת את האינטליגנציה של אלפי האוהדים שעדיין מתעקשים להשלות את עצמם, באין ברירה אחרת, שמה שקורה במגרשים בישראל הוא באמת כדורגל. ואת זאת, אם תרשו לי, אני אומר גם מנסיון, כמי שנאלץ לבלות מדי פעם ביציעים גועשים עם שלושת בניו, המתחנכים בבית על קדושת הכדורגל ותרומתו לקידום התרבות האנושית.

ואולי בעצם כמו שההיי-טק הישראלי הגיע לאן שהגיע, במידה רבה בעקבות אימוץ מוחלט של סטנדרטים אמריקניים, גם הכדורגל הישראלי עשה זאת? אולי הסיבה שהוא נראה כמו שהוא נראה, עלוב ומושפל, היא שגם כדורגלנינו אימצו את הסטנדרטים האמריקניים בכל הקשור לכדורגל?

(פורסם ב"גלובס" – 14 ספטמבר 2008)

אהבתם? אל תשכחו לשתף!

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין

פוסטים נוספים

תקוות וחששות

בעוד סיכומי שנת 2015 ממשיכים עדיין להדהד ברקע, במיוחד לאור העובדה שזו היתה שנה מצוינת במבחן ההשקעות בהיי-טק הישראלי, הצלחות יפות בגיוסי

קיקסטארטר חוקרת

הסערה הפוקדת רבים מאתרי הטכנולוגיה וההשקעות בימים האחרונים כמעט ולא זכתה לסיקור בארץ: זאנו, פרויקט הדגל של קיקסטארטר, אתר מימון ההמונים, קרס

תגובה אחת

  1. מצטער, הטור כתוב נחמד אבל הוא פשוט לא נכון.
    בהייטק הישראלי יש הרבה יותר slacking off מאשר באמריקאי.
    ועובדים ישראלים מוצאים עצמם פעמים רבות במבוכה נוכח המחוייבות של האמריקאים להיות פעילים בעבודה ולא להיתפס goofing off. זה עניין של מזג ותרבות, בלי קשר למקצוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.