ואולם – עננה כבדה מעיבה על האופק האופטימי של ההיי-טק הישראלי: מערכת החינוך התיכונית, הנמצאת בשביתה ממושכת, חושפת את קצה הקרחון של ריקבון מערכת החינוך כולה, מרמת החינוך היסודי ועד לאקדמיה. תקציבים מידלדלים, בינוניות מערכתית, ציניות פוליטית ואדישות הציבור הביאו את מערכת החינוך בישראל אל שפל המדרגה העגום, בו היא נמצאת כיום.
החבורה החלולה, המתיימרת לנהל את ענייני המדינה, החליטה כבר מזמן שהעיסוק בבעיות החינוך בישראל אינו פופולרי מספיק ואינו תורם נקודות לאף סקר, ומשכה ידיה מהתמודדות אמיתית עם הנושא. ראש ממשלת ישראל, הטורח להתקשר אל ספורטאי ישראל אחרי הישג כזה או אחר, אינו מוצא זמן להתערב באופן אישי ולקדם פתרון מערכתי למערכת החינוך הישראלית המתמוטטת. "מנהיגי המדינה" עסוקים כולם, ובצדק, במניעת האיום האיראני, אבל כנראה השלימו מזמן עם אחד ההפסדים היותר אסטרטגיים שמדינה בעידן המודרני יכולה לנחול – הכשלון של מערכת החינוך הישראלית. הקריסה הזו מתרחשת לנגד עינינו, אותותיה כבר כאן מזמן, והשפעותיה עשויים לשנות לחלוטין את מאזן הכוחות באיזורנו, ולמחוק בהדרגה הישגים כה רבים של מדינת ישראל בששים השנים הראשונות.
אם לא יקרה שידוד מערכות אמיתי, ואם לא תטופל מערכת החינוך בישראל באופן כוללני, מתוך תכנון לטווח ארוך והבנת חשיבותה הקיומית, הרי שבעוד שנים לא רבות נוכל רק להיזכר בנוסטלגיה בשעותיו היפות של ההיי-טק הישראלי. אולי אז נביט בקנאה במדינות אחרות, שהשכילו להבין, שבעידן המודרני חינוך וידע הם הם המשאבים האסטרטגיים האמיתיים, בהם צריכה מדינה להשקיע.
תגובה אחת
כתבה מעולה