שוב אנחנו נמצאים בשבוע הכי ישראלי שיש, בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל וחגיגות יום העצמאות.
בתחילת השבוע תלינו את דגל ישראל בכניסה לבית. הדגל הקודם נקרע בסערת החורף הגדולה והחלטנו לחכות עד בוא האביב. א' טיפס למרפסת בכניסה לבית ואחר כבוד תלה שם את הדגל הכחול לבן. אני אוהב לראות את הדגל בביתנו ולא רק ביום העצמאות. אצלנו במשפחה, הדגל הוא מקור לגאווה בכל אחד מימות השנה. דגל ישראל עבורנו הוא תזכורת שבחרנו לחיות כאן, אחרי שהות ארוכה מעבר לים, ואנחנו שמחים על החלטתנו, בכל פעם מחדש.
ביום ראשון בערב, במסגרת אירועי יום השואה, הוזמנתי לראיין את ניצול השואה, איש העדות יעקב מריאש. ראיינתי כבר כמה וכמה ממובילי ההיי-טק הישראלי. את גיל שויד ואת אייל וולדמן. וגם את דב מורן וזוהר זיסאפל וחמי פרס ואורנה ברי. ועוד רבים אחרים וטובים. אבל הראיון השבוע היה שונה.
יעקב מריאש, איש אמיץ, ניצול שואה שאיבד בה את כל משפחתו הקרובה, הגיע לטקס כדי לספר את סיפור חייו. אמו, אביו ושני אחיו מצאו את מותם באירועים קשים עליהם מספר מריאש בספרו "הגדם וחוטרו" שיצא לאור לאחרונה. הוא עצמו שרד בזכות יצר החיים והאומץ להמשיך הלאה למרות הכול, אחרי שצעד ימים רבים בצעדת המוות שיצאה ממחנה ההשמדה דכאו.
אחרי שניצל ושוחרר על ידי חיילים אמריקאים, מצא עצמו כנער בודד בן 16, ללא משפחה, רכוש או בית שיאסוף אותו. אבל היום יעקב מריאש הוא אזרח ישראלי גאה שלחם בפלמ"ח; איש עסקים, נשוי באושר, אב לשלושה בנים, תשעה נכדים וחמישה נינים. בסוף השיחה בינינו הוא ביקש להזכיר לקהל: "תדעו לכם שאין לנו ארץ אחרת, פשוט אין".
מאוחר באותו לילה יצר איתי קשר חן, שצפה קודם לכן בראיון הזה. עד לשנה שעברה הוא היה חניך שלי בפרויקט 'צהלה', המלווה בני נוער צעירים ומעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל. חן נפלט בגיל 15 ממערכת החינוך הממלכתי שלא השכילה להכיל אותו. הוא לקח אחריות והפך להיות עובד חרוץ ונאמן בבית עסק שכונתי, תמיד אופטימי, תמיד מחייך ומתפרנס בכבוד. במשך שלוש שנים היה חניך שלי בקבוצה ובסופן התגייס לצה״ל. הוא אמר לי: "התרגשתי מאוד בטקס. אני מבקש, אם אפשר, להיות חלק מטקס יום הזיכרון. אני רוצה לתת כבוד למדינה שלי".
משאלתו של חן אכן תתגשם. בטקס בערב יום הזיכרון הוא יהיה אחד מהחיילים שיחלקו כבוד לדגל המדינה. שבוע העצמאות שלי השנה התחיל בדגל ישראל ויסתיים בדגל ישראל. גם אני אהיה שם ואתרגש כשחן ייתן כבוד לדגל המדינה. חג עצמאות שמח.
…
(פורסם ב"גלובס" – 10 אפריל 2013)
תגובה אחת
יפה ומרגש אם כי הסערות שסביבנו גורמות לפולמוס בלתי נגמר האם אכן "אין לנו ארץ אחרת"?
האם אנחנו כאן כי בעולם הגדול והרע יש אנטישמים שיהרגו אותנו במידה וידעו שאנו יהודים?
האם יש למילה יהודי משמעות כלשהי כאשר אתה מגדיר את עצמך כחילוני.
הדבר היחיד אותו בקשתי מצאצאי לשקול ביום הבחירה שלהם את בני/בנות זוגם היא לבקש לעצמם יהודי/יהודיה. כשבכורי שאל אותי "מדוע" התשובה היחידה שיכולתי לתת לו היא שאין לי סיבה לוגית אלא רק סיבה של הלב שמאחוריו מורשת של אלפי שנים.
אז אם להיות יהודי הוא רק גחמה של הלב, למה לא ללכת לנופיה המוריקים של ניו זילנד, לגדל בשלווה כבשים ולחשוש כמו כל שאר הכדור העגול הגדול על החור באוזון.
מעניין אותי מה אתה אומר לצאצאיך?