אתמול (יום שני), בשעות הערב המוקדמות, עדיין התלבטתי בין מספר אפשרויות לנושא הטור של היום. הניסוי האנושי שביצעה פייסבוק על מיליוני משתמשים, תוך הפעלת מניפולציה רגשית ובדיקת תוצאותיה על הפוסטים שלהם, היה נראה כנושא ראוי למדי. לעומתו, החלטת בית המשפט העליון בארצות הברית על חובת המשטרה להצטייד בצו חיפוש כתנאי לחקירת התוכן האגור במכשיר סלולרי נראתה אף היא מצדיקה התייחסות, במיוחד לאור התמיכה הגורפת שקיבלה מהעורך דין הראשי של חברת מיקרוסופט.
ואז, החלו להתפשט השמועות. קצת אחרי השעה שבע בערב הוצפה רשת הווטסאפ בדיווחים שהתגלו מאוחר יותר כאמינים. הרשתות החברתיות כבר מלאו ברמזים בוטים לקראת שמונה בערב. כל מי שיש לו קרוב משפחה בצבא (למי אין?), כבר ידע אז במדויק את פרטי החדשות הטרגיות. מי שטרח לעיין באתר של אלג'זירה, יכול היה לראות שם ידיעה משעות הערב המוקדמות על מציאת גופותיהם של החטופים. מהדורות החדשות המרכזיות של שמונה בערב הילכו בצד החדשות הקשות על מנת שלא להפר את מגבלות הצנזורה. רוני דניאל דיבר בערוץ 2 על צו איסור הפרסום ועל כך ש"הנחת העבודה הולכת ונעשית קודרת הערב. התפתחויות קשות". במקביל דיווחו אתרי החדשות על ביטול הדיונים במליאת הכנסת ודחיית ההצבעות השונות שנועדו להיערך בערב. הקבינט זומן לישיבה מיוחדת בשעה תשע בערב.
בשעה שמונה וחצי נעצרו מהדורות החדשות להודעה מיוחדת של דובר צה"ל. כל מי שגר במדינה הזו, למודת האסונות והחדשות הקשות, הבין כבר מה עומד הדובר להודיע. ובכל זאת, הצירוף הזה – "דובר צה"ל מודיע" – הוא צירוף מילים שפוגע ישר בלב ליבו של האינסטינקט הלאומי של כולנו. אם "דובר צה"ל מודיע" אנחנו מיד נמתחים, מגבירים את הווליום לצרחה נוראית, פוסקים מכל מלאכתנו, מאזינים בחרדה להודעת הדובר. והיא היתה אכן קשה וכואבת. אישרה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים את החששות שקיננו בלב כולנו ושהלכו והתגברו ככל שנקפו הימים ללא אות חיים מהנערים החטופים. הם נרצחו בידי חיות אדם. אינם. הפעם לא ישובו הבנים לגבולם.
ומאז אותו הרגע, אנחנו מדינה באוטומט, מתפקדים כרובוטים על פי התיכנות הטבוע בנו זה שנים. הגנרלים ובכירי כוחות הביטחון שבדימוס מסבירים לנו בסמכותיות מתוך כל מרקע אפשרי מה צריך לעשות ומה לא. הפוליטיקאים קוראים כרגיל בעירבוב קולות סותרים לנהוג ביד רמה, לתכנן באיפוק, להיות תקיפים, לנהוג בתבונה, להגיב באופן ציוני הולם, לרסן את הקיצוניים, לא לפחד, להתחשב בדעת הקהל העולמית, לוותר על אשליית השלום, לחפש דרך להידברות עם המתונים שבצד השני, להרוס, לגרש, לתקוף, להיות חזקים. הרשתות החברתיות מלאות במחוות הזדהות מרגשות ובהצהרות זעם ונקמה.
בימים הקרובים נהיה מאוחדים. אם המצב יידרדר לכלל עימות צבאי קשה, נמשיך להיות מאוחדים עד שיכריחו אותנו אומות העולם להניח את נשקנו. אחרי זה נקים ועדת חקירה. כי בטוח יהיה משהו שנצטרך לחקור. ואז גם נדיח את מי שיתגלה כאחראי למשהו שקרה. אולי אפילו נלך לבחירות. ובתוך כל אלה נמשיך בעבודתנו, כל אחד בשלו. מי מאיתנו שעובד מול לקוחות, שותפים או משקיעים זרים יסביר להם, כרגיל, שאצלנו יודעים לתפקד תחת אש ושאין להם מה לחשוש. אנחנו כאן, חזקים, צודקים וגם מספקים עבורם את הסחורה.
ובתוך כל ההתנהלות המתוכנתת הזו, חייהן של שלוש משפחות עצרו אתמול מלכת והשתנו לתמיד. למענן ולזכרם של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל זכרם לברכה, מן הראוי שנעצור לרגע וננסה לשמר את תחושות האחדות והסובלנות ההדדית, אותן אנחנו יודעים משום מה לטפח רק כש"דובר צה"ל מודיע". זו היתה בקשת המשפחות כשעוד היתה תקווה לחזרת הבנים הביתה, זו צריכה להיות המורשת לזכרם.
(פורסם ב״גלובס״ – 1 יולי 2014)
