כרטיס כניסה להיי-טק – למיוחסים בלבד?

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין


בשבוע שעבר הצלחתי להרגיז בטלפון מישהי שאף פעם לא פגשתי. זה היה כשאמרתי לה שהיא לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך. אני מניח שבתור עובדת בכירה ומוערכת במוסד אקדמי מכובד, האחראית על פעילות מבורכת למען עידוד קליטתם ללימודים של מי שלא גדלו עם כפית של זהב במגירת הכלים שלהם, היא בדרך כלל רגילה לשמוע מחמאות ותודות. אבל אני התקשרתי כדי לדווח לה שטעתה וגרמה עוול. נראה שיש יש דברים שיותר נחמד לשמוע בטלפון מאשר תלונות מאדם זר שלעולם לא דיברת איתו לפני כן. והיא אכן כעסה.
הכל התחיל כשהתקשר אליי ד׳, בחור צעיר שסיים לא מזמן את שירותו הצבאי, וסיפר לי שהגיש מועמדות למילגה למימון תואר ראשון במדעי המחשב במוסד אקדמי ידוע. בוגרי המוסד הזה מתקבלים בקלות יחסית לעבודה בחברות היי-טק ורבים מהם גם פונים למסלול של יזמות. לימודים שם מהווים במובן מסויים כרטיס כניסה לבועת ההיי-טק הישראלי, המועדון הסגור שהמקומות בו בדרך כלל שמורים למי שהגיעו מסביבה מפנקת ותומכת, משירות צבאי שסלל עבורם את הקרקע באמצעות קשרים ובמקרים רבים גם הכשרה מקצועית וממשפחות שמסוגלות לתמוך כלכלית במי שצריכים להקדיש מספר שנים מחייהם כדי להתכונן לכניסתם למועדון היוקרה. מי שזכה בכך שמסלול החיים הזה נראה לו טבעי ונכון, מתקשה להבין שיש כאלה שמסתכלים על ההיי-טק הישראלי כמושג נחשק, מקום ייחודי שרק ברי מזל זכו להגיע אליו.
עשרות אלפי אנשים שנכללים בסקטור הזה רגילים לכך שהם עובדים מאוד קשה ונדרשים לסטנדרטים גבוהים ומחויבות עמוקה למקומות העבודה שלהם; הם משתכרים יפה אבל גם נתונים בכל זמן נתון לרוע גזירות הקיצוצים המתרחשים במחזוריות קבועה בענף; והם חייבים גם לשמור על עצמם מעודכנים לאורך על שנות הקריירה שלהם. אבל לפעמים קשה להם להבין עד כמה מבחוץ נחשבת עבודתם ליוקרתית ונחשקת, כזו שרבים שואפים להגיע אליה אבל לא יוכלו לפרוץ את תקרת הזכוכית איתה נפגשו בגלל נסיבות החיים השונות.
ולכן, מילגות ותכניות מיוחדות המסייעות לסטודנטים במוסד אקדמי לעבור את מסלול הלימודים המפרך תוך קבלת סיוע כלכלי ולעיתים גם אקדמי, הן בעלות משמעות כל כך קריטית עבור מי שמגיעים מחוץ למעגל. הן גם אחד מאותם מכשירים שיכולים לעזור להיי-טק להפוך ממועדון סגור ויוקרתי למערכת שיש בה פוטנציאל לתרום לסגירת פערים בחברה הישראלית ולמתן הזדמנויות לאנשים רבים נוספים, שיש להם היכולת והכישרון ושעשויים לתרום את תרומתם להיי-טק ולכלכלה בעבודתם הקשה ובכשרונם, אם רק תינתן להם ההזדמנות.
ובחזרה לסיפור של ד׳. לפני כחמש שנים הוא התקשר אליי, אז בחור צעיר בכיתה י״ב, ששאף לגשת לבחינת בגרות מורחבת במקצוע המחשבים, שכללה גם הגשת פרוייקט והגנה עליו בפני פאנל של בוחנים מטעם משרד החינוך. מאחר שבמקביל ללימודיו בתיכון הוא עבד כדי לסייע בפרנסת המשפחה הוא היה נקלע לפיגורים בלימודים וה״מערכת״ איבדה את סבלנותה אליו. אבל ד׳ לא הרים ידיים. הוא מצא מורה שהאמין בו והמורה המדהים הזה טרח להתקשר אליי ולהסביר לי שהוא מאמין בנער ושהוא יכול להגיע רחוק. פניתי אז לתכנת מחשבים מוכשר שהיכרתי וביקשתי ממנו לסייע בהתנדבות לד׳ ולעזור לו בהשלמת חומר. אירגנו לנער מחשב כדי שיוכל לבצע עליו את פרויקט הגמר שלו (נושא פעוט לתשומת מערכת החינוך: לא לכל תלמיד בבית ספר תיכון בישראל יש אפשרות לממן מכיסו מחשב אישי) והוא נרתם לנושא במרץ רב. בסופו של דבר ניגש ד׳ למבחן בגרות מורחב במחשבים, הגיש פרויקט גמר ונבחן עליו בפני בוחנים מטעם משרד החינוך, וסיים את המקצוע עם ציון בגרות של 95.
לאחרונה, לאחר שירות צבאי משמעותי, החליט שהוא רוצה לממש את החלום שלו לעבוד כאיש היי-טק. הוא הגיש בקשה למילגה, נבחן ביחד עם מועמדים אחרים וקיבל תשובה שלילית. כששוחחתי בטלפון עם העובדת המסורה שהיתה אחראית על המיונים, היא הסבירה לי באופן סבלני ומלומד על התהליך המורכב, שבו הם מעריכים את סיכוייו של מועמד להצליח. היא אמרה לי שהסיבה לדחייתו של ד׳ היא לא בעייה של מכסות אלא הערכת המומחים שסיכוייו לסיים את הלימודים קלושים ביותר. הם לא רוצים לייצר אצלו תחושת כישלון, כך הסבירה לי, ולכן עדיף שינסה לממש את עצמו באופן אחר.
כאן היה תורי לדווח לה, שלדעתי הצנועה הם נכשלו בתפקידם ובכך הצלחתי להעליב אותה קשות. אבל אני בכל זאת מתעקש: מבחנים כאלה ואחרים הם אולי מכשירים מעניינים בעלי יכולות חיזוי סטטיסטיות לא רעות, אבל הם אינם בשום אופן שיקוף מלא ליכולותיו של אדם ולמוטיבציה שלו להצליח. מי שמחזיק בידיו את מפתחות הכניסה לעתיד טוב יותר של בחור צעיר צריך להתייחס בחרדת קודש למפתחות הללו. וצריך גם להשתמש בהם לפעמים תוך זניחת כל מיני עקרונות אקדמיים או פסיכולוגיים חשובים, שמתאימים יותר לחממת המאמרים האקדמיים והדיונים בתוך היכל הזכוכית הנעים והחמים כל כך, במיוחד אם את יושבת על כיסא עור נוח ומפנק ומשקיפה מתוך הבועה על העולם שבחוץ ועל אלה המביטים עלייך משם בעיניים כלות.
ואם החשש הוא מחלילה ליצור אצל ד' ואנשים נוספים שכמותו חוויה של כישלון בעתיד, אנא הסירו דאגה מליבכם ידידיי אנשי האקדמיה המלומדים. כי החוויות שעבר ד' בחיים חישלו אותו כבר די והותר, הוא איננו זקוק להגנה המיותרת שאתם ממהרים להעניק לו. חשוב יותר שתתרכזו במתן הזדמנות לכמה שיותר אנשים צעירים שמוכנים לעשות כל מאמץ בכדי לקבל מכם כרטיס כניסה למועדון ההיי-טק הישראלי. ובינתיים, מי שבאמת חווה כאן חוויית כישלון אמיתי הוא אני, בכך שלא הצלחתי לשכנע אתכם לחשוב אחרת.
פורסם ב"גלובס" – 21 אוקטובר 2014


אהבתם? אל תשכחו לשתף!

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין

פוסטים נוספים

תקוות וחששות

בעוד סיכומי שנת 2015 ממשיכים עדיין להדהד ברקע, במיוחד לאור העובדה שזו היתה שנה מצוינת במבחן ההשקעות בהיי-טק הישראלי, הצלחות יפות בגיוסי

קיקסטארטר חוקרת

הסערה הפוקדת רבים מאתרי הטכנולוגיה וההשקעות בימים האחרונים כמעט ולא זכתה לסיקור בארץ: זאנו, פרויקט הדגל של קיקסטארטר, אתר מימון ההמונים, קרס

3 תגובות

  1. (עוד) מאמר מעולה, יזהר. במסגרת עיסוקי אני נשאל לא פעם מדוע לדעתי אין הייטק ערבי בישראל. יש לכך הרבה תשובות, סובייקטיביות ואובייקטיביות, אבל אחת הנכונות בעיני היא שהערבים מתגוררים בפריפריה, והסיכוי של מי שגר מחוץ למעגל המקיף את תל-אביב/הרצליה/חיפה להגיע לשרת ב- 8200 או ללמוד מקצוע נחשק בהיי-טק לאחר הצבא הוא אפסי. מעולם לא נעשתה הבדיקה, אבל אני מזמין אותך, יזהר, לבדוק בין הקרנות המובילות בישראל כמה מהיזמים שקיבלו מהן השקעה היו מחוץ למעגל האמור. לדעתי, מדובר באחוז אפסי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.