בשבוע שעבר כתבתי כאן על מריסה מאייר, בכירה בגוגל שקיבלה הצעה מפתה לעבור ליאהו כמנכ״לית החברה. תהיתי כאן כיצד ישפיעו עבודותיהם התובעניות של הגברת מאייר ובעלה – מנכ"ל חברת השקעות – על חייו של ילדם הראשון, העתיד להיוולד בעוד כשלושה חודשים.
קיבלתי אוסף רב של תגובות מגוונות. מספר גברים טפשים הביעו את תמיהתם על כך שאישה צעירה מסוגלת לנהל בהצלחה חברת היי-טק גדולה. אחרים, בתגובה מגוכחת לא פחות, קבעו בהחלטיות שנשים הן מנהלות טובות יותר מגברים.
ומצד שני, מספר נשים הביעו מחאה ורגזו על כך שלא העברתי ביקורת כנגד אישה המעמידה את הקריירה שלה מעל האושר של הרך הנולד. ובמקרה של מאייר, שהיא כבר מליונרית, לא מדובר על החלטה הנובעת מצורך כלכלי ולכן, לדעתן, היא ראויה לגינוי.
והסוג האחרון של המגיבות (נשים בלבד!) הגיבו מתוך האינסטינקט הפמיניסטי לתקוף מישהו שמעז להתפעל מהצלחותיה של אישה. מה פתאום ייחדתי טור שלם לאישה שקיבלה תפקיד מנכ״ל? מה השוביניזם הזה? מה, לא מותר לה לאשה לפתח קריירה משלה? האם הייתי כותב אותן שורות אילו היה מדובר בגבר ולא באשה? לפחות לשאלה האחרונה התשובה היא פשוטה: כן, אילו שמעתי על גבר שבחודש הששי להריונו קיבל תפקיד מנכ״ל, הייתי כותב בהרחבה על הסקופ הסנסציוני.
ולעצם העניין: אני דוגל בשוויון מוחלט, הן בהזדמנויות בעבודה והן באחריות על טיפוח המשפחה. מי שנוקט אפלייה על בסיס מין, גזע, לאום, דת, גיל או העדפות מיניות הינו עבריין וגם בן אדם לא ראוי. ובמשפחה: שני בני הזוג אחראים באותה המידה, הן להכנסות והן לטיפוח המשפחה. במסגרת האחריות הזו כל החלטה היא נכונה, החל ממצב שבני הזוג מטפחים את הקריירה שלהם וכלה בזה שאחד מהם מקדיש את זמנו לגידול הילדים (פמיניסטיות יקרות, אתן צודקות, גם גבר יכול להישאר בבית ולגדל ילדים, בהחלט).
עכשיו, אחרי שטיפלנו בבעיות השוויון והשוביניזם בואו נחזור לתינוק של מריסה מאייר. ילד שגדל בבית של הורים קרייריסטים מפתח חסכים כלשהם. כמו שאמרה אשת הקריירה המצליחה שריל סנדברג מפייסבוק, אין איזון מושלם בין קריירה למשפחה. ההיי-טק (כמו מקצועות רבים אחרים) הוא מקצוע תובעני ובלתי מתפשר. הוא דורש שעות רבות של הקדשה מוחלטת לענייני העבודה. ההחלטה (המוצדקת, כן – המוצדקת) של שני בני הזוג לפתח קריירה בהיי-טק באה בהכרח על חשבון זמן איכות עם הילדים שבחרו להביא לעולם. אני לא מאמין שלמריסה מאייר או אנשי ההיי-טק הרבים שאני אישית מכיר לא היו מעולם הרהורי חרטה והתלבטויות קשות. ולמרבה הצער, אין פתרון בית ספר. כל אחת ואחד ודרכם, כל משפחה והחלטותיה הנכונות.
…
(פורסם ב"גלובס" – 25 יולי 2012)
2 תגובות
יגאל שלום רב,
אני יוצאת הי טק בתחומים היותר רכים מתחום השיווק. עבדתי בקרן הון סיכון הראשונה בארץ של דן טולקובסקי אתנה ולאחר מכן בנייס וקונברס בתקופת הזוהר שלהן במקביל גידלתי 3 ילדים נפלאים בוגרים עצמאים שאמא שלהם שימשה להם מודל להצלחה. כיום אני מנהלת שיווק של עמותת ידידי עתידים, רעיון שהתחיל בצה"ל לפני 12 שנה וממשיך לעשות חייל, ועמותה אזרחית שהוקמה לתמוך בחלק שאינו צבאי בסה"כ אנחנו מטפלים ב 22,500 משתתפים מצטיינים מהפריפריה הקשה בגילאי 13-30 כולם לומדים כך שבסוף דרכם יהיו מהנדסים ומהנדסות! יש לנו 3300 בוגרים למעלה מ 85% מהם עובדים במקצוע. ההגדרה שלנו להצלחה היא מהנדס/ת מושם/ת. כן אנחנו גם מטפלים בהשמה ושמתחילה עם התמחות של הסטודנט החל משנה שנייה באחת מחברות ההי-טק(יש בערך 70 שותפות).
למה אני כותבת לך תשאל את עצמך?? עוד משהיא שמחפשת תרומה? נכון זה תפקידי, אבל זו לא
הפואנטה. בתוכניות שלנו 100 נשים הלומדות לקראת תואר בהנדסה, 35 מהן לומדות בטכניון, 23 באוניברסיטת באר שבע, מתוכן 12 ממוצא אתיופי 20 מחבר העמים ועוד 2 ממוצא דרוזי, הן מהוות 25% מהלומדים וגם מהבוגרים שלנו. הנשים הללו רובן הגיעו מרקע כלכלי קשה מבתים ללא השכלה והן תגענה להי- טק בסופו של יום, יש להן חלום כמו לגברים "להצליח" והן יעשו זאת בגדול וגם יהיו אמהות מדהימות. ילדיהן יגדלו בבית שבו האמא מאושרת, מסופקת, מצליחה, ומניסיוני אני יודעת לאיזה תוצאות זה מוביל. הבעיה שאני רואה פה הם דווקא הגברים, להם קשה מאוד להתמודד עם הצלחה נשית. כל כמה שהאישה תהיה מוצלחת, הגבר ברוב המקרים עדיין יצפה, בלי להעליב,שהיא תרחץ את הכלים לאחר האוכל, אני לא מאשימה ככה הורגלתם, זו טעות של האימהות שלכם שלא השכילו להבין שדרך התנהגותן אתם מתרגמים את החיים, וגם קצת כי זה נח לכם לבוא דקה אחרי נשותיכם בערב, להתיישב בכורסה מול הטלוויזיה- יש חדשות (לנו זה לא חשוב) ולתת להן עוד בבגדי עבודה להתרוצץ עם מקלחות, להכין ארוחת ערב, לעזור בשיעורים וכמובן לארגן את הבית. הבנים שלי לא כאלה, הייתה להן דוגמה אחרת בבית. לא משנה מי היא אותה אישה שעברה הרבה בחיים שהצליחה לפרוץ תקרות זכוכית עדיין היא "אישה". אני חושבת שנשים כמו מריסה מאיר, כמו אותן סטודנטיות מדהימות של עתידים זכאיות להצליח, הן הרוויחו זאת בכבוד… וגם אני.
דנה פארן
יזהר, לדעתי כתבת נכון שאין פתרון בית ספר.
הרי ברור כי 2 הורים קרייריסטים ייצרו חסך לילדיהם, אך גם הורה עם הרגשה של חוסר מימוש ייצור חינוך פגום לילד, כפי שדנה כתבה. כך שיש הכרח בהורה המממש את עצמו, אך גם שמשקיע זמן בילדיו. אפשר להיות יצירתיים ולנסות גם עם תפקידים תובעניים לסחוט זמן עם הילדים אך לדעתי זמן זה יהיה פחות איכותי, לפחות לטווח הארוך.
אי לכך, אני חושב שמוטל עלינו, עצמאיים ושכירים, לעצב ולדרוש תפקידים שיתאימו לאורח החיים שלנו. אני לא מעלה בדעתי כי יזם יצליח בעקביות לסיים את עבודתו ב- 15:00, אבל חשוב שאם הוא רוצה- שישאף לכך וינקוט צעדים הדרושים.
בעולם העסקים, בחברות מצליחות, יש גישות שונות לגבי שעות הפעילות של חברה ועובד. אז אני מאמין כי מי שיהיה לו מאוד חשוב לשלב בין גידול ילדים לקריירה, יצליח. בהצלחה!