בשורת התאגדותם של עובדי "נס", חברת שירותי ה IT הגדולה בישראל, במסגרת הסתדרות העובדים, זכתה לכיסוי עיתונאי מובלט בשבוע האחרון ולא בכדי. תעשיית ההיי-טק הישראלי, שכבשה לעצמה מעמד מיוחד של מעצמה עולמית, הצליחה לעשות זאת בדרך כלל ללא סיוע מאיגודי עובדים מקצועיים. ואולם, בשנים האחרונות הלכו וגברו הלחצים על עובדים ומעבידים כאחד, על מנת לאחד את עובדי ההיי-טק תחת איגודי עובדים.
"אנו מאמינים שבתחום ה-IT בפרט, ובענף היי-טק בכלל, העובדיo זכאים לביטחון תעסוקתי ולתחושת מעורבות בהחלטות הנוגעות לעתידנו", מסרו חברי ועד העובדים בחברת "נס". "מקום עבודה שטוב יותר לעובדיו הוא מקום שבו העובדים ממלאים תפקיד מוביל בהמשך הצלחתה של החברה. אנו קוראים להנהלת נס טכנולוגיות לשמש דוגמה לכל החברות בענף ולשבת עמנו בהקדם למשא ומתן על ההסכם הקיבוצי".
זוהי הצהרה מעוררת מחשבה.
כשסיימתי את לימודיי בטכניון, זכיתי להתראיין באחת החברות הישראליות המובילות בתחום התעשייה הביטחונית. זו היתה חברה בעלת פיתוחים טכנולוגיים מרשימים ביותר, סביבת עבודה מפנקת והישגים בין לאומיים. כשהתקדמתי במהלך הראיונות הוזמנתי להתלוות למנהל צוות בכיר על מנת להכיר את סביבת העבודה. הוא הוליך אותי במסדרונות ותוך כדי סיור הסביר לי על נפלאות ועד העובדים בחברה ועל הישגי איגוד העובדים, שהתבטאו בכך שאף אחד ״לא מעז להתעסק איתנו״. בשלב מסויים הגענו למשרדי ועד העובדים, שהיו מהיפים ביותר בחברה, מאובזרים היטב ומוכנים לכל קרב גבורה אפשרי נגד המעסיק, אם רק יהיה בכך צורך.
בתור מהנדס צעיר, חסר ניסיון חיים וחסר הבנה בחשיבות כוחם של איגודי עובדים, העדפתי לוותר על המשרה שהוצעה לי שם. החלטתי לחרף את נפשי וללכת לעבוד בחברת היי-טק אחרת, למרות שבדומה לרוב החברות בהיי-טק הישראלי, לא היתה בה התאגדות עובדים מאורגנת.
בשנים שעברו מאז, עבדתי בחברות שהצליחו יותר ופחות, בחברות שעברו צמיחה מטורפת וגם בחברות שעברו צמצומים כואבים. לימים הפכתי גם למנהל והייתי שותף בין השאר להחלטות כואבות של פיטורי עובדים. אני יכול לומר בלב שלם, שנוכחות וועד עובדים חזק לעולם לא היתה משנה דבר באף אחת מהחברות בהן עבדתי או שהייתי מעורב בהן עד היום. להיפך.
לפני מספר ימים נפגשתי עם איש היי-טק שהיה בעבר מנהל פרויקטים בכיר באחת מחברות הדגל של ההיי-טק הישראלי בסוף שנות השמונים. הוא סיפר לי איך ועד העובדים שם היה מחרים פרויקטים בהם שובצו עובדים על פי קריטריונים של כישרון והתאמה ולא על פי קריטריונים של וותק ובכירות. מספר פרויקטים כאלה הגיעו עד כדי קריסה והוא, מנהל בכיר ומוכשר ביותר, החליט להמשיך הלאה לחברות היי-טק אחרות. החברה ההיא עברה משברים קשים בשל חוסר יכולתה להתחרות בשווקים הבין לאומיים, פיטרה מאות עובדים במשך השנים והיא עדיין קיימת היום כחברה אפרורית ומשעממת, שימי הזוהר שלה קבורים אי שם בעברה הרחוק.
התאגדויות עובדים בהיי-טק הישראלי אינן בשורה טובה לאף אחד, פרט לקבוצת עסקנים שתגרוף את פירות ההצלחה המפוקפקת הזו. עובדיהן של חברות היי-טק, המאוגדים בהסתדרות עובדים כזו או אחרת, לא יזכו להגנה טובה יותר בעת צרה.
פיטורי עובדים לא יימנעו כמו שלא נמנעו במקרים רבים אחרים – לא בהיי-טק – של חברות שקרסו מסיבות עסקיות כלשהן. אפליית עובדים לרעה בשל דת, מוצא, מגדר או גיל לא תימנע, כמו שלמרבה הצער והבושה היא לא נמנעת במאות מקומות עבודה מאוגדים היטב, כולל המגזר הציבורי במדינת ישראל. תנאי עבודתם של עובדי ההיי-טק המאוגדים לא ישתפרו בכהוא זה. כבר היום הם בין הטובים במשק הישראלי וחברות היי-טק קפיטליסטיות לחלוטין נבחרות על ידי העובדים שלהן שוב ושוב כחברות המועדפות לעבוד בהן בכל קטגוריה אפשרית.
מה שכן עלול לקרות הוא אובדן התחרותיות של ההיי-טק הישראלי מול זירת ההיי-טק העולמית. ואם זה יקרה, יאבדו עשרות אלפי עובדים את מקום עבודתם או שפרנסתם תיפגע קשות. ומסביבם, מאות אלפים במעגלים הסובבים את ההיי-טק, גם הם יינזקו משמעותית. לא יעזרו איגודי העובדים הלוחמניים וגם הסתדרות העובדים לא תוכל לעשות מאומה.
עובדי ההיי-טק המתאגדים חייבים לקחת בחשבון, שהם עלולים לכרות את הענף עליו הם יושבים, לא פחות מזה. זה נכון. בהיי-טק עובדים קשה. התחרות היא אכזרית והעבודה אינטנסיבית ביותר. אבל מי שנכנס לאורח החיים המטורף הזה, של עובד בחברת היי-טק, צריך להיכנס לשם בעיניים פקוחות ולהבין את הסכנות הכרוכות בעבודה הזו, במקביל ליתרונות ולהתלהבות הכרוכה בסביבת עבודה חדשנית ומאתגרת, החשופה, לטוב ולרע, לשווקים הבין לאומיים.
בסביבה הזו, הדבר הכי טוב שעובדי ההיי-טק יכולים לעשות על מנת להגן על מקום עבודתם הוא לשמור על היתרון התחרותי שלהם בכל החזיתות, החל בחדשנות והמשך בגמישות ובעקשנות וביכולת השרידות מול משברים, שלבטח יגיעו מתישהו. איגוד עובדים, חזק ולוחמני ככל שיהיה, לא יעניק תוספת כלשהי ליכולת ההישרדות של החברות האלו ולכן גם איננו מוסיף שום ביטחון לעובדים בהן.
חבריי אנשי ההיי-טק, תחשבו על זה לפני שאתם חוגגים את חגיגת ההתאגדות.
…
(פורסם ב"גלובס" – 26 מרץ 2014)
תגובה אחת
אז מה האמת? האם מעסיק ההייטק הוא זה שידאג לעובדים לכל מחסורם(גם אחרי גיל 40)? או שהוועד הוא המגן האמיתי של זכויות העובדים מול חמדנותם של בעלי המניות והמנהלים?
למרבה הצער, שני מצבי הקיצון אינם אידיאליים. יש מספיק דוגמאות של וועדים שבולמים את החברות בהם הם פועלים. ויש מצד שני מספיק דוגמאות של מעסיקים, כולל חברות הייטק, שעושים שימוש ציני בעובדים ומתייחסים אליהם כאל "תשומות ייצור".
הפתרון צריך להיות מנגנון שבו יש להנהלה מספיק חופש לקבל החלטות עסקיות נכונות, אבל עם הגבלות שימנעו ניצול ופגיעה בלתי מידתית בעובדים.
אולי התשובה נמצאת במערכת המשפטית – דיני עבודה שמגינים על זכויות עובדים, ובתי דין שפועלים ביעילות וללא משוא פנים במקרה של תביעות עובדים.
מנסיוני בעמק הסיליקון בארה"ב, הידיעה שעובד שמפוטר (או מופלה) ללא סיבה יכול להגיש תביעה משמעותית כנגד המעביד יוצרת מוטיבציה אצל מעסיקים רבים לנהוג "בהגינות סבירה" כלפי עובדים. וזאת ללא נוכחות של וועדי עובדים ברוב החברות.
אולי הפתרון בישראל הוא לחזק ולייעל את מערכת בתי הדין לעבודה, ולספק לעובדים סיוע משפטי מסובסד. אולי זה יהיה שימוש יעיל יותר בדמי החברות בהסתדרות במקום לממן משרות "וועד עובדים" שיוצרות סיבוכים פוליטיים ועסקיים מיותרים.