בוקר יום חמישי, ואני בדרכי ל'ארומה', לכוס הקפה האחרונה של השבוע. אין דבר שיכול להעכיר את האופטימיות הממלאה אותי הבוקר, פרט אולי לפניו הכעוסות של יזם נמרץ, המסתכל עלי במבט ברור של "חכה חכה, אתה תיכף שומע ממני. מזל שתפסתי אותך כאן, אין מצב שאתה מתחמק ממני הבוקר."
הוא מאפשר לי להזמין "קפה הפוך, גדול, לקחת, בבקשה" ותוקף בפיקחות רבה, בדיוק בזמן שעלי להמתין להכנת הקפה שלי, וברור שאין לי לאן לברוח.
"אז מה", הוא פותח בטון מאיים, "זו השיטה שלכם להגיד "לא" ליזמים? פשוט לא חוזרים אלינו?"
"חס וחלילה", אני נבהל, "אני דווקא כן נוהג לחזור אל כל מי שפונה אלינו. מתי יצרת איתנו קשר, אתה זוכר אולי?"
"אם אני זוכר? בטח שאני זוכר. במוצאי שבת, בשעה 22:47 שלחתי לכם תוכנית עסקית מפורטת ומצגת מהממת. מאז התקשרתי אליך פעמים רבות, האחרונה היתה היום בשעה 08:59, אבל תשובות אין. עכשיו אני גם מבין למה לא חזרת אלי, אתה עסוק מדי בקפה שלך!"
המוזג החביב, הקורא לי לקבל את כוס הקפה שלי, מעניק לי פסק זמן להרהור קצר על מר גורלו של האדם המודרני. מאז הומצא התא הקולי, אי שם בסוף שנות השבעים, אנחנו עסוקים חלק ניכר מחיינו ב"לחזור" אל מישהו. מי שרוצה לשמור על תדמית הולמת של יצור חברתי, חייב לדגום מספר פעמים ביום את התיבות הקוליות שלו בבית, בעבודה ובסלולרי. את האי-מייל יש לבחון לפחות פעם בשעה. אס-אם-אס שנשלח מצריך תגובה מיידית, ומיסרוני מסנג'ר ייענו ללא דיחוי, חלילה. והודעות ב"פייסבוק" מחייבות תשובה, כמובן, שהרי אנשים מודרניים ומביני עניין אנחנו.
ולאחרונה התפשטה התופעה הקשה מכולן: עכשיו, רבותי, אנחנו צריכים "לחזור אל מישהו", גם אם לא השאיר לנו הודעה. היזם החביב, האורב לי מאחורי גבי, הוא לא הראשון המתלונן בפני. "אז מה, החלטת לסנן אותי, נעשית ישראלי?" גוער בי עדי, חברי הטוב, הנמצא בארץ בביקור, ולאחר בירור קצר התברר שחיפש אותי בסלולרי ללא הצלחה. "תבדוק את המכשיר שלך" רומז לי בנימוס שמוליק, חבר טוב אחר, "פעמיים התקשרתי השבוע ולא שמעתי ממך חזרה." וחן, גיסי היקר, מפקפק בנאמנות המשפחתית שלי כשהוא מודיע לי, שאתמול בבוקר חיפש אותי כדי לברך אותי לכבוד יום הולדתי, אך אני – כמובן, לא חזרתי אליו. הודעות הם לא השאירו לי, אבל בהחלט ציפו שאחזור אליהם. אלא מה.
שכן, כיצור חברתי מודרני ונאור, אני מצווה כעת לא רק לבדוק את שלל תיבותי הקוליות, בנוסף לאי-מייל ושאר אמצעי התיקשור. המוסכמה החדישה הזו היא, שכיום עלינו לבדוק בתכיפות הראויה מי התקשר ולא השאיר כל סימן, פרט לנוכחותו המאיימת ברשימת השיחות שלא נענו, הממתינה לנו בציפייה דרוכה אי שם במכשיר הסלולרי, האדון החדש של האדם המודרני.
מצויד בכוס קפה חמה ומרעננת, אני מסתובב אל היזם הממתין לי בדריכות, ותוקף לפני שיהיה בידו זמן להיערך כראוי: "תקשיב לי טוב, חביבי. בזה הרגע אני מכריז על מהפכה חדשה. אני לא בודק מי התקשר אלי. נקודה. מי שבאמת רוצה לדבר איתי, יואיל בטובו לתפוס אותי, ומי שלא הצליח – אני מודיע בזאת – אני לא חוזר אל מי שלא טרח להשאיר לי הודעה. זה ברור?"
"ברור", הוא ממלמל חלושות, "שמעתי שאתה טיפוס קשה ומיושן, ועכשיו אני מבין למה. אל תתפלא אם תתחיל פתאום לקבל בדואר מעטפות ובתוכן מכתבים ותוכניות עסקיות מודפסות. אל פניות כאלו אולי כן תואיל בטובך לחזור?"
…
(פורסם ב"גלובס" – 27 יולי 2008)
