השעה היתה כמה דקות לפני שש בבוקר אבל החום הישראלי המהביל של אמצע יולי כבר נתן את אותותיו. הדפיקות בדלת הבית היו חזקות והחלטיות והן גרמו לאזרח י' ישראלי, תושב העיר אשדוד, להתעורר משנתו ולמהר אל דלת הכניסה.
בזהירות הראויה הקפיד להתבונן דרך העינית שהותקנה בדלת הברזל המשוריינת, אותה התקין לאחרונה לאור גל הפריצות המתגבר בעיר בכלל ובשכונה בפרט. כובעיהם של שלושה שוטרים ניבטו אליו דרך העינית ואחד מהם, שכנראה שמע את הצעדים בתוך הבית צעק לעברו: "משטרה, לפתוח את הדלת מייד!"
י' ישראלי פתח את הדלת. תוך שניות היה מוקף בשוטרים. מאוחר יותר נזכר שלא ספר בדיוק כמה היו שם, אבל ברור שיותר מהשלושה שראה בתחילה דרך העינית. ידיו נאזקו במהירות מאחורי גבו. השוטרים התפזרו בדירה וערכו בה חיפוש מהיר. שניים מהם נשארו איתו כדי להשגיח עליו. הוא ניסה לעשות סדר במחשבותיו. לפני פחות מחמש דקות עוד היה ישן במיטתו והנה הוא עומד אזוק במרכז דירתו ושוטרים מתרוצצים סביבו, פותחים ארונות, מחטטים במגירות ומשליכים את חפציו האישיים לכל עבר.
"מספיק! מה קרה לכם, השתגעתם?" שמע את עצמו לפתע צועק, "מישהו יכול להסביר לי מה קורה פה לעזאזל?" בדירה השתרר שקט. השוטרים הסתכלו זה על זה ואולי אפילו היו מבולבלים משהו. אחד מהם, כנראה בעל הדרגה הבכירה מביניהם ניגש אל ישראלי וקירב אליו את פניו למרחק מאיים ובלתי נעים לחלוטין. "על מי אתה חושב שאתה מעז לצעוק, פושע עלוב, אפס מאופס?" שאל אותו בקול שקט, "אתה אולי רוצה שבנוסף לסעיפים של שוד מזויין ונסיון לרצח נאשים אותך גם בהפרעה למהלך חקירה והעלבת עובד ציבור? אולי תחסוך לנו זמן ותספר לנו איפה החבאת את האקדח ואת התכשיטים? אה, מה אתה אומר? כדי שנספיק כולנו לשתות קפה הבוקר, כמו שמגיע לנו?"
י' ישראלי היה בהלם. עד כמה שזכר, הפעם האחרונה שהיה קרוב לאקדח כלשהו היתה כשעמד על יד שוטר תנועה חמוש בתור לקנות גלידה בתחנת הרכבת. "תראו, זו בטח אי הבנה, אין לי מושג על מה אתם מדברים, נשבע לכם, תבדקו אותי. אני אזרח ישר, עובד בדואר, אף פעם לא הסתבכתי עם כלום. לא מבין איך הגעתם אליי, בחיי!"
עכשיו הגיע תורו של שוטר אחר, שפער מולו חיוך רחב. "תקשיב, אנחנו לא פראיירים. טביעות האצבעות שלך נמצאו בזירת הפשע ועל הבגדים של הפצועים. המאגר המרכזי נתן לנו תוך שניות את הזיהוי הוודאי שלך. משטרת ישראל באמת מודה לך שהתנדבת לפני שנתיים לניסוי הביומטרי באשדוד. מה היינו עושים בלעדיך?"
ישראלי שתק. הוא נזכר לפתע בידיעות שקרא פה ושם בשנתיים האחרונות, מאז התנדב לניסוי ביולי 2013, על פריצות למאגר המידע הלאומי לטביעות אצבעות. הן היו ידיעות קטנות ומוצנעות היטב, שסיפרו על מחדלי אבטחה, על קידוד לא נכון ועל מתן הרשאות גישה למאגר לאנשים לא מוסמכים. היה איזה מומחה שהצביע על סכנות אפשריות מדליפת הנתונים. מספר דוברים מטעם המעיטו בחשיבות האירועים הללו. מישהו מהם טען שבמדינה שבה מזוייפות בכל חודש 160 אלף תעודות זהות, אין מה להתרגש מזליגתן של כמה אלפי טביעות אצבעות וייתכן אפילו שמכיוון שהיו מקודדות, איש לא יידע לעשות בהן שימוש.
י' ישראלי ישב במושב האחורי של הניידת המשטרתית ומשני צידיו בלשי המשטרה. תעודת הזהות הביומטרית שלו, הנושאת בגאון את טביעות אצבעותיו, היתה בידי השוטרים. הוא כבר הבין, שאת השנתיים הקרובות ואת חסכונות חייו הוא ישקיע בניסיון להוכיח את חפותו.
ימים ספורים לאחר מכן הכריזה הממשלה, שמאגר טביעות האצבעות הלאומי של מדינת ישראל עבר את תקופת הניסוי בהצלחה רבה והוא עובר לשלב המימוש הכללי, לטובת כל אזרחי מדינת ישראל.
…
(פורסם ב"גלובס" – 10 יולי 2013)
ועוד בענייני טביעות אצבעות: המכתב לאדון ויטוריו, התפרסם ב 29 נובמבר 2009
…
…
…
