למה חשבתי לרגע שאין לי חברים?

בצר לי פניתי אל שחר ידידי, שהוא אלוף העולם באינטרנט, בטכנולוגיה, בווב 2.0, ועוד. כשיש לו זמן לזה, שחר הוא גם מנכ"ל של חברת אינטרנט חדשנית ודינאמית, שעתידה המזהיר עוד ייחקק בספר דברי ימי ההיי-טק. "שחר, הצילו", אני אומר לו, "כל העולם על "פייסבוק" ואני עדיין מתלבט. כדאי לנסות? האם זה לא מוקדם מדי בשבילי? ולמה בכלל זה טוב?"

ושחר, בטון השמור עמו למשקיעים בעלי מחשבה איטית במיוחד, מסביר לי ברוך ש 62 מיליון איש כבר משתמשים ב"דבר הזה", ושאנסה בהדרגה ובזהירות. ושלא אתאכזב אם לא אראה כוכבים וניצוצות בפעם הראשונה. "ההנאה כבר תגיע", הוא אומר לי בקול מבטיח.

וכך, אני מוצא את עצמי ערב אחד, אחרי ישיבת שותפים, יושב מול המחשב ובונה לעצמי בהתרגשות את חשבון ה"פייסבוק" שלי. כמה דקות לאחר מכן אני חבר בקהילה.

מלא בגאווה עצמית אני מסתכל על הפרופיל המקוון שלי ומגלה לחרדתי שהוא עלוב כל כך, מיושן עד אימה ואין לי מושג איך להפוך אותו למשהו טוב יותר. רק חסר לי ששותפיי יגלו אותי ככה, במצב המביך הזה. אבל דפדוף מהיר ברשת מגלה לי את הזוועה הנוראית באמת: אין לי חברים, ואין לי מושג איך לייצר לי חברים חדשים בעולם כל כך מנוכר ואכזרי. אני כנראה היחיד ב"פייסבוק" בלי אף חבר.

ברוב ייאושי אני רושם לעצמי מספר הערות קטלניות ששחר ידידי ייאלץ לשמוע ממני הרבה לפני שהוא ימכור את החברה המעצבנת שלו, ובהינף יד מכבה את המחשב. לעזאזל, שכחתי לעשות Log-Out. נקווה ששלטונות פייסבוק לא יענישו אותי.

אחרי כחודש, בכנס מפואר של קרנות ההון סיכון המובילות (כל הכנסים מפוארים, וכל הקרנות תמיד מובילות) אני פוגש את ירון, משקיע ותיק, מצליח וידוע. "נו, שלחתי לך הודעה ב"פייסבוק" ולא טרחת לענות, אני צריך להסיק מזה משהו"? הוא זורק לעברי בטון של "תגיד תודה שאני עדיין מתייחס אליך, וגם זה באופן זמני".

זיעה קרה עוטפת אותי כשפתאום אני נזכר שבשבועיים האחרונים זכיתי להפניות גב מופגנות מבכירי התעשייה. מספר יזמים התקשרו כדי לדרוש בחזרה את התוכנית העסקית ששלחו לנו, ושניים מטובי ידידי ניתקו לי את הטלפון בפרצוף.

ירון ואני מכירים שנים רבות ולכן הוא טורח להזכיר לי שהוא המשקיע המוביל אצל שחר ושאני יכול לשכוח להצטרף בסבב הבא, או באיזשהו סבב. אחר כך הוא נפרד ממני לנצח, מציע לי לחפש מקצוע שיתאים יותר לכישורי המועטים, ופונה לשיחה ערה עם משקיע אחר, גם הוא ותיק, מצליח וידוע.

אני נחלץ במהירות מהכנס ורץ למחשב. פייסבוק לא מחקו אותי, לפחות זה, אני מתנחם. בחרדה אני לפתע מגלה יותר ממאה הודעות הצמודות לצד הימני של הפרופיל שלי. נועם מסן-דייגו, גדעון מסיליקון ואלי, בועז מתל אביב – כולם רוצים להיות חברים שלי. אני עונה להם במהירות ובחביבות יתר, מאושר להיות חברכם, אתם החברים הכי טובים שיש לי. ירון גם שם, בראש הרשימה, בהודעה מיותמת מהיום שהצטרפתי. אני מוחה דמעה ומוחק אותו. עוד תשעים הודעות מחברים יקרים. את רובם אני לא מכיר אבל אני אוהב אותם, פשוט מטורף עליהם. חברים שלי.

פתאום, לקראת הסוף אני מגלה את שחר. בהודעה חצופה הוא מברך אותי על הצטרפותי לפייסבוק ומאחל לי הנאה. חכה שחר, חכה, אתה אולי אלוף העולם באינטרנט אבל בטח יש פה איפשהו איזה כפתור, שאם כל חברי החדשים ואני נלחץ עליו ביחד, בבת אחת, נוכל להעיף אותך מהעולם החברתי המקסים הזה שלנו. מי אתה בכלל?