מזה מספר שנים אנחנו מלוים כאן את סיפורה של חברת ההיי-טק הדמיונית "היטרקומד ישראל". חווינו את הידרדרותה המתמשכת של היטרקומד בשווקים הבין לאומיים, עקבנו בעצב אחרי הטעויות הגסות של מנהליה הבכירים וצפינו מקרוב בזלזול המתמשך שלהם בבעלי המניות של החברה ובעובדיה הרבים. והנה, בשבועות האחרונים חלה התפתחות חדשה בהיטרקומד ישראל: מחאת המהנדסים.
במשך השנים התפתחה תחושת הקיפוח אצל מהנדסי הפיתוח בהיטרקומד. הם מהוים כ 60% מכוח העבודה בחברה, אבל בעצם הם אלה שנושאים על כתפיהם את עיקר הנטל ובזכותם היטרקומד קיימת. בעודם כורעים תחת הנטל, הם חזו בעיניים כלות בעובדים ממחלקות אחרות, שמשקיעים הרבה פחות בעבודתם. הם גם ראו בכירים בחברה מתנהלים ברשלנות, מפזרים כספים ללא הכר, מעורבים בשחיתויות מבישות וחוטאים לאחריותם כלפי בעלי המניות. במיוחד הרגיז את מהנדסי היטרקומד מעמדם המיוחד של עובדי ה"מחלקה הרוחנית". זו היא מחלקה שהוקמה פעם, מתוך שיקולים לא ברורים, וכל תפקידם של העובדים שם מסתכם בקריאת ספרים, אירגון ערבי שירה ומסיבות לעצמם. זאת, למרות שהם נהנים ממשכורות ושאר ההטבות הניתנות לעובדי החברה. הטענה, עליה חוזרים מנהלי היטרקומד שוב ושוב, היא, שערבי השירה והמסיבות האלו תורמים למורל הכללי ובשל כך גם משפרים את תוצאות החברה. למרות שברור לכל, שיש כאן שחיתות ואי צדק משווע, עוד לא קם המנכ"ל בהיטרקומד, שהעז לשנות את המצב המגוחך הזה.
אבל, לפני מספר שבועות התחילה המחאה. מהנדסת צעירה בשם דפנה הופיעה לעבודה עם שק שינה והודיעה שמעתה היא מעתיקה את מגוריה לפרוזדור המפואר בקומת ההנהלה של היטרקומד. דפנה הכריזה, שלא תתפנה עד שייגמר הקיפוח של מהנדסי היטרקומד. יום לאחר מכן התווספו אליה עוד כחמישה מהנדסים. אחרי שבוע כבר התמקמו בפרוזדור ההנהלה עשרות מהנדסים עם שקי השינה שלהם. מישהו מהצעירים אירגן לכולם חולצות טי-שירט שחורות ועליהן הכתובת: "א' אין לי, ב' זה באגים." המהנדסים התקשו להמציא רשימתת תלונות מדוייקת והסתפקו בדרישות כלליות כמו העלאת המשכורות, בונוסים למשקיענים, כלי פיתוח מתקדמים יותר, כסאות בריאותיים, הגדלת מסכי המחשבים ושוויון בחלוקת הנטל.
מנכ"ל היטרקומד, בנג'י, הבין שעליו להרגיע את בעלי המניות המודאגים. בהתייעצות מהירה עם סמנכ"ל התפעול אודי, החליט להקים ועדה מיוחדת ומינה את פרופסור גולדנברג, איש חכם וחביב, שבעבר סיפק ייעוץ עסקי לחברה, לבדוק את תלונות המהנדסים ולהציע פתרונות. "בנג'י, מה יקרה אם הפרופסור החביב יעלה פתרונות אמיתיים, כאלה שייאלצו אותנו לשנות סדרי עדיפויות?" שאל אודי בתמיהה. "אל דאגה, ידיד יקר", ענה בנג'י בנחת, "עד שיסיק גולדנברג את מסקנותיו כבר ישכחו כולם מה ביקשנו ממנו לעשות. וחוץ מזה, ברגע שאני מקבל את הדו"ח המסכם, אני מקים ועדה חדשה, שתבדוק את מסקנות הפרופסור. יש לי נסיון באי קבלת החלטות, אודי יקירי, סמוך עליי שגם במקרה הזה אשמור על המסורת."
בעוד הם מדברים נשמע לפתע קול נגינה מהמסדרון, שם עמדו המהנדסים מחובקים בעודם שרים: "אין לי איפה ללכת / גם אם זו חברה כושלת / רק מילה בעברית חודרת / אל עורקי, אל נשמתי / בגוף כואב / בלב רעב / כאן הוא ביתי."
…
(פורסם ב"גלובס" – 11 ספטמבר 2011)
