אחד ממושבי הכנס דן בנושא החינוך בישראל. המשבר העמוק במערכת החינוך בישראל הדאיג כמובן את באי הכנס, הן בראייה הצרה של הצורך המתמשך בהכשרת כוח אדם טכנולוגי איכותי, והן בראייה הרחבה של משמעות החינוך במדינה שלנו.
עם תום המושב שדן בחינוך בישראל, החל להתנגן ברקע שיר, שנכתב לפני שנים מתוך ציפייה לשובו הביתה של הנווט רון ארד. ראיתי את מפקד חיל האויר הקודם, אליעזר שקדי, מבאי הכנס, עוצר לרגע ומהרהר. תהיתי אם גם הוא חושב, שזה בדיוק מה שמייחד אותנו כמדינה, לטוב ולרע, משאר העולם: אנחנו חיים יום יום את הידיעה, שאין ברירה.
רון ארד נמצא איתנו גם שנים רבות אחרי שאבדה התקוה להחזירו הביתה. בזמן כתיבת מילים אלו נידונה בחדרי חדרים העיסקה להחזרתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, ונמשכת התקוה לשיחרורו הקרוב של גלעד שליט. אנחנו חיים בשילוב התמידי של חיים נורמליים עם איום קיומי, של דיון על עתיד ההיי-טק בחדרים ממוזגים ובו בזמן אזעקות של "צבע אדום" בשדרות. ולכן, אין לנו ברירה. החינוך במדינה הזו הוא צורך קיומי אסטרטגי ולא מותרות. חינוך נכון, למצוינות ולערכים, הוא חלק קריטי בהבטחה של שלום ילדינו והדורות הבאים.
מה שמחזיר אותי לתגובות הרבות, רבות מהן כואבות ומרגשות, על הדברים שנכתבו כאן לפני שבוע בעניין סיפורו של ד"ר בנית, לוחם מהולל שהפך למורה אידאולוג, התייאש ופנה לקריירה בהיי-טק. ראשית, ברצוני להסכים עם הכותבים הרבים שטענו שמורה טוב בכלל לא חייב להיות מנכ"ל מצליח, ולהיפך – לא כל היי-טקיסט מבריק יוכל להיות מורה.
בהמשך לכך, ברצוני להסכים מכל לב עם דבריו של ניר פנסו, איש החינוך הירושלמי, שכתב לי ש"אין ביכולתיו "ההיי-טקיסטיות" של אדם כדי להעיד על מידת האידאליסטיות שלו, על דמות המופת שעליו להציג בפני תלמידיו או על מידת המוטיבציה שלו לעסוק בחינוך… ד"ר בנית הוא קודם כל מורה ואח"כ איש היי-טק. קודם כל אדם, ורק אח"כ יזם או פיזיקאי מחונן."
ובנוסף, ברצוני לשתף אתכם בסיפורו של אחד ממובילי ההיי-טק הישראלי, שכתב לי כך: "הבת שלי מורה לחינוך מיוחד. מזה שלוש שנים עושה עבודת קודש. לעולם לא מוותרת, ומשיגה הישגים שמעלים דמעות התרגשות בעיני השומע. לפני שנתיים אמרתי לה שהגיע הזמן להתקדם, כי לא לעולם אבא יפרנס. תשובתה הייתה: "אבא אני צריכה לעבוד שנתיים כדי להרוויח מה שאתה מרוויח בחודש, אבל אתה צריך לעבוד כל החיים כדי להגיע לסיפוק שיש לי בשעת עבודה". אותה נערה נפלאה החליטה לעזוב את המערכת כי משכורתה לא מכסה יותר את שכר הדירה והדלק לנסיעות לעבודה. על האוכל והבילויים היא הייתה מוותרת."
ובחזרה לשבויים שלנו, שהם בעצמם תוצר של חינוך ערכי להתנדבות ולהגנה על המדינה. הנה חלק ממילות השיר של אהוד מנור, שנוגן בכנס ההיי-טק ברעננה (כמה מקרי, וכמה סמלי). אני בטוח שישנם במדינה מורים לפיזיקה, שלימדו את תלמידיהם את השיר הזה ואת משמעותו:
"כשתבוא, ביום מן הימים / ימים שנחתמים בקצה תפילה. / כשתבוא – נגיש לך פרחים, פרחים שנפתחים ללא מילה. / ואם תהיה עייף, ואם בעצב תתעטף / נשיר לך בשקט / נשיר לך ברוך – ונחכה, ונלטף / עד שתצטרף / ואז נשיר ברון…"
…
(פורסם ב"גלובס" – 29 יוני 2008)
