ג'יימס היקר, אנחנו ננצח

Dear James,

תודה על האימייל היפה ששלחת לי אמש בעקבות שיחת הטלפון בינינו. ניסחת להפליא את הזדהותך עם הסבל משני צדי המתרס של ה"קונפליקט" הנוכחי. הבעת את תמיכתך בתקוותנו לימים טובים יותר וסיכמת בכך שאתה נושא תפילה לשלום מהיר וצודק לכל מי שגר בשכונתנו ידועת הסבל. כתבת דברים יפים ומאוזנים. אני מודה לך.

אני רוצה להתנצל ג'יימס, על כך שנאלצנו לסיים את שיחתנו קצת מוקדם מהמתוכנן ובחופזה לא מנומסת לחלוטין. אתה מבין ג'יימס, האזעקה שנשמעה ברחבי הרצליה, לקראת סוף השיחה, אילצה אותנו לרוץ למרחב המוגן תוך פחות מדקה וחצי, מה שלא מותיר יותר מדי זמן לדברי פרידה מנומסים. כי יש לנו קטע כזה ג'יימס. אנחנו אולי לא מנומסים אבל חפצי חיים אנחנו. כשיורים עלינו יש לנו הרגל מעניין, אנחנו נוטים להגן על עצמנו. וגם על ילדינו. אנחנו לא רוצים להיפגע. המדינה שלנו השקיעה אין סוף משאבים בהגנה על כולנו. בדרך כלל לא מצפים מאיתנו, האזרחים, להגן בגופנו כנגד ההתקפות המזדמנות עלינו במחזוריות קבועה אחת לכמה שנים. אנחנו חושבים שהגנה עצמית היא התנהגות אחראית ונכונה.

ולכן, ג'יימס היקר, ה"קונפליקט" שלנו לא מצטלם טוב בטלוויזיה וברשתות החברתיות. הוא לא נראה "מאוזן". כי אנחנו באמת מקפידים להינצל ממטחים של מאות רקטות המכוונות באופן שיטתי על בתינו ואל ילדינו. אני מודע לכך שאנשים רבים ברחבי העולם היו רוצים לראות מספר קורבנות מאוזן משני צדי המתרס. מין תיקו כזה, כמו במונדיאל, ניצחון של אחד הצדדים רק בפנדלים. אנשים היו מעדיפים כנראה לשמוע על כמה מאות אזרחים ישראלים הרוגים ופצועים ואולי היו אז מביעים קצת יותר הזדהות עם הסבל שלנו, המתמשך גם הוא לאין קץ. אני מקווה שתבין אותי, ג'יימס, על כך שאני מעדיף להיראות רע על גבי המסכים אבל עדיין נושם וחי ביחד עם משפחתי את חיינו, גם אם הם לא נורמליים, ככל שיהיו.

ואני לא מתכוון להתנצל על כך ג'יימס. ממש לא. גם לא אתנצל על כך, שאני מצפה מהממשלה שלי להורות לצבא שלנו שלא להשאיר אבן על אבן בבית ממנו יורים רקטות על הילדים שלי, או שמאיימים ממנו על החיילים שלנו. זה אפילו קצת אישי כזה, ג'יימס, אתה יודע? כי אני ממש לא נהנה לראות את הילדים שלי רצים למקלט כדי להינצל מהתקפת רקטות, שנועדו לרצוח אותם ועוד אזרחים רבים אחרים. וחוץ מזה, הבן שלי מסתובב כרגע אי שם באזור התופת של עזה. הוא נשלח לשם עם חבריו כדי להגן על אזרחי ישראל וביניהם האחים שלו וההורים שלו. וממש, אבל ממש אין לי שום בעיה, לא מצפונית ולא ערכית, אם תותחי צה"ל ירסקו עד עפר כל מבנה שממנו מאיימים עליו או על חבריו, או על הילדים שלי או על כל ילד ישראלי אחר, באשר הוא נמצא. גם אם התוצאה היא לא מאוזנת, אפילו אם היא איננה מצטלמת היטב.

אבל אל תדאג ג'יימס. שיתוף הפעולה בינינו, עליו שוחחנו במהלך בחודשים האחרונים, לא ייפגע לחלוטין. אין לך סיבה כלשהי לשקול מחדש את השקעתך המשותפת איתנו, שכן מטר הרקטות הנוחתות על ראשינו בימים אלה יתחלף בקרוב מאוד, כמו שכבר קרה פעמים רבות בעבר, בשקט שאחרי הסערה. ולכשיגיע השקט המיוחל, אתה תרגיש מאוד בנוח לחזור לכאן לביקור השנתי המסורתי שלך. נצא ביחד למסעדות הטובות של תל אביב, נבקר חברות היי-טק מבטיחות, נדון במגמות השווקים ונשקול שיתופי פעולה רבים ומגוונים. ואתה תחזור מכאן אל ארצך שלך, הרחוקה והשלווה, ובליבך תביע השתאות מסוימת על הישראלים המוזרים הללו, שמסוגלים להמציא את הטכנולוגיות החדישות ביותר בעולם ולבנות סביבן חברות היי-טק מדהימות, אבל אינם מסוגלים לגדל בקירבם מנהיגים אמיצים, שיידעו לייצר מציאות חדשה יותר ונכונה יותר סביבם, במקום לחזור פעם אחרי פעם על תבניות התנהגות מוכרות, מיושנות ומפסידות.

ובינתיים ג'יימס יקר, אנחנו כאן. ממשיכים לעבוד, לפתח ולחלום על עתיד טוב יותר. אין בנו שום כוונה ללכת למקום אחר, ג'יימס. ההשקעה שלך בנו נכונה ומובטחת. אנחנו נישאר כאן. אנחנו צודקים. אנחנו ננצח.

…

(פורסם ב"גלובס" – 22 יולי 2014)