ביום שלישי שעבר נסענו עם שיר לבקו"ם בכדי להפקיד אותה בידי המפקדים הראויים לכך. היה יום גשום וקר ומאות מתגייסים ומתגייסות עמדו עם בני המשפחות שלהם, ממתינים לשמוע את הכרוז קורא ברמקולים בשמם ופוקד עליהם לעלות לאוטובוס. ל', אח של שיר, עוד מעט בן 18, טרח להזכיר לנו בחיוך אכזרי, שבקרוב נלווה גם אותו לכאן.
מדינת ישראל מתחלקת לכל מני קבוצות. מי שנולד כאן ומי שלא. מי שמאמין ומי 
שלא. מי ששירת בצבא ומי שלא. מי שיש לו ילד בצבא ומי שלא. אל הבקו"ם מגיעות המשפחות שממשיכות להחזיק בנטל ולא מתחמקות מהאחריות. מספרנו הולך ופוחת מול המשתמטים בכל הקטגוריות השונות.
אבל, כל מי שחווה את ההמתנה ביחד לאוטובוס המתגייסים עם הילד שגידלת ושנתת לו את כל מה שיכולת לתת, הרגיש מן הסתם גם את העוצמה האדירה של החוויה המשותפת, הכל כך ישראלית הזו. ובקרב הציבור של הנושאים בנטל זוהי חוויה חוצת גבולות ושוויונית. באותו הבוקר התגייסו גם הבן של הרמטכ"ל והבת של מאמן מכבי תל אביב בכדורסל (ביום מיוחד שכזה היינו מוכנים לפרגן אפילו לצהוב שכמותו) וגם הם היו בסך הכל הורים נרגשים, שמלוים את הילדים ביום הגיוס.
לפני שלושים שנה עליתי על אוטובוס כזה גם אני, בלשכת הגיוס בירושלים. ישבתי על יד החלון והסתכלתי החוצה מבעד לסורגים הלבנים. מאחורי ישב עידו, חבר ילדות מירושלים. שנינו הסתכלנו החוצה במבט קשוח, כמו שהיה מקובל. דוד חברי הטוב צילם אותנו והנציח שני נערים ירושלמים בשעותיהם האחרונות כאזרחים. שבעה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה והנערים התמימים מהתמונה הפכו להיות לוחמים. חמש שנים לאחר מכן למדנו בטכניון והצטרפנו להיי-טק הישראלי. המשכנו במסלולים שונים. עידו גר היום באיזור ניו יורק והוא בעל תפקיד בכיר בבנק השקעות ידוע. אני חזרתי משהות ארוכה בארצות הברית וכיום שותף בקרן הון סיכון. לפני כשלוש וחצי שנים התקשר אליי עידו והציע לי לבחון השקעה בחברה ישראלית קטנה בשם אן-טריג. חברה צעירה, ללא הכנסות עדיין, אבל עם טכנולוגיה מבטיחה. היום אני חבר דירקטוריון בחברה הזו והקרן בה אני שותף היא בעלת מניות בה. אן-טריג היא חברה בעלת צבר לקוחות ידועי שם והכנסות משמעותיות. ביום האקזיט אני מתכוון לשלוח לעידו מתנה – את התמונה שצולמה ביום הגיוס של שנינו, לפני שלושים שנה. אני מניח שאוסיף גם כמה מילים בגב התמונה, לזכר הימים ההם.
כמו שסיפרתי, את התמונה ההיא צילם חברי דוד, כיום פקיד בכיר בשירות המדינה. גם דוד היה בבקו"ם ביום שלישי שעבר. נפלאות ארצנו הקטנטונת הביאו את שנינו לאותו מקום ובאותן הנסיבות – בנו יותם התגייס גם הוא בדיוק באותו יום. ביום שאחרי כבר שוחחנו בטלפון בקשיחות של אבות מנוסים, כאלה שיש להם ילדים שמשרתים בצה"ל. שנינו נזכרנו בתמונה. אומנם עברו שלושה עשורים, ובינתיים הפכנו למדינה מודרנית ולמעצמת היי-טק, אבל הילדים שלנו עדיין מצטלמים באוטובוס שלוקח אותם מאיתנו.
החל מהשבוע צברתי לי תואר נוסף ברזומה – איש היי-טק, יזם, שותף בקרן הון סיכון, אבא לילדה חיילת, אבא גאה מאוד.
…
(פורסם ב"גלובס" – 10 אפריל 2011)
3 תגובות
החזרת אותי שנה אחורה, לסצנת האוטובוס שלי.
מתוך מכתב ששלחתי לליהי לפיד, שכתבה גם היא על אותו מעמד:
"ליהי שלום,
בכתבה האחרונה שלך הצלחת לפרוט לי על כמה נימים.
הייתי שם לפני כשלושה חודשים, עת שגייסנו את הגדול (גייסנו, כאילו שאני שותף… הוא היה מתגייס עם או בלי עזרתי הצנועה).
אני להבדיל ממך, לא זכרתי את אותה רחבה (אפילו שאנחנו בני אותו שנתון כמעט).
ולחשוב שבמהלך הקריירה הצבאית ה"מפוארת" שלי (קריירה אלק , כולה 8200), הייתי מוצב בכיר במדור הצבות, המדור שעורך את הרשימות מי ילך לשריון ומי לתותחנים (או במילים אחרות מי לאיפה שהחבר רצה או לאן שאף אחד לא רצה…)
אז באמת לא היה לוח אלקטרוני , אז אותה פקידה היתה צריכה להתמודד עם כתב ידי (וזאת התמודדות שאף אחד לא יכול לה , עד היום), בלנסות לקרוא את השמות של החיילים שעולים לאוטובוס.
היום זה אכן מסודר יותר, אבל גם קשה יותר להורים (הורי לא ידעו שהתגייסתי בכלל, עת שהופעתי בבית אחרי שבועיים ,נראה כמו אחרי מלחמה…)
תתפלאי, אבל הקטע הקשה ביותר היה לי לראות אותו דווקא, מנסה להסתדר עם הביורוקרטיה הצבאית (שעה שלא קראו בשמו או כתבו אותו על הלוח). אותו ילד שאבא היה חייב לקבוע לו את התור לרופא, להשיג לו את המרשם , או להתמודד מול הסבך הביורוקראטי התורן, נאלץ בעל כורחו , ללא הכנה מוקדמת, לעשות את זה עכשיו , ללא עזרה וללא אבא (שמאוד רצה לעזור, אבל ידע שיפריע אם יתערב עכשיו).
אז זה צבט בי, שידעתי שעכשיו הוא צריך להסתדר לבד.
ככה שאת סצנת האוטובוס שרדתי כמו ענק…
היום הוא אחרי הטירונות , ואחרי ה…מבצעית הראשונה שלו .
על ה"מבצעית " סיפר שהתרגשות, כממתיק סוד.
לא ישנתי במהלך השבת. רק חיכיתי לשמוע אותו אחרי שהכל כבר נגמר.
בטח המבצעית הסתכמה בסוף בשתי זונות עם שלשה בדואים שמנסים לחצות את הגבול בדרום…
אני כמו הרבה הורים בישראל, רק מאחל להם שיחזרו בשלום.
ולא אני לא השליתי את עצמי אף פעם, שכשהוא יתגייס כבר לא יהיה צבא.
ידעתי ברגע שהחזרתי אותו מארה"ב , שדנתי אותו לשלוש שנים קשות (במקרה הטוב) , אבל שנים שיעשו ממנו ישראלי אמיתי, ובן אדם.
תמשיכי לכתוב כך, ואנחנו נמשיך לקרוא את מה שאת כותבת.
אודי יחזקאל
רמת – גן"
יזהר, נהנתי מאד לקרוא ואף להוסיף שכעת כשיש לנו שני ילדים בצבא, בהחלט מורגש הנטל החד צדדי במדינה. בבואך לבקו"ם אתה נתקל פעמים רבות בחרדים המגיעים לאותו מקום אבל למטרה שונה לגמרי – להשתחרר מהעול, וכך נשארים אותם מתגייסים ומשפחותיהם, שחלקם כמו הבנות שלנו גם עשו שנת שירות. ועדין אנחנו לא מוותרים על הזכות הגדולה והנתינה של הצבא.
Very powerful! You can definitely add "excellent writer" to your resume as well!