האמת? למרות שאני מתנגד נמרצות לתוכנו, התקשיתי להזדעזע מהמכתב של הסרבנים התורנים, הפעם הזו הלא הם בוגרי 8200. כבר ראינו מכתבים של שמיניסטים, טייסים ומילואימניקים, של אימהות, של נשים של מי שאינם רשאים לכתוב בשם עצמם ועוד ועוד. אנשים כותבים מכתבים, המדינה סוערת, תמיד יש מי שקוראים להדיח, לפטר, להוקיע, לשפוט, לעצור, להחרים, להגלות ועוד כל מני דברים ובסוף אנחנו ממשיכים הלאה לדבר הבא.
מכתב השמיניסטים הראשון נכתב בשנת 1970 והופנה אל ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר. המכתב קבל על מדיניות ישראל ביהודה ושומרון ועל חוסר נכונותה של ממשלת ישראל לבחון ברצינות גישושים אפשריים לתהליך שלום מצד מדינות ערב. עצם קיומו של המכתב ההוא הוסתר מלכתחילה על ידי הצנזורה הצבאית, למרות שנכתב על ידי אזרחים צעירים עוד לפני גיוסם לצה״ל. מאז נכתבו עוד כמה וכמה מכתבי שמיניסטים, זכו לתהילת העולם הזמנית שלהם ובסופו של דבר – כמו כל המכתבים האחרים – שקעו להם במצולות ההסטוריה.
אבל מה שלא ישקע וייעלם לו הוא הרקע לכל המכתבים הללו: העובדה שבמשך קרוב לחמישים שנה אנחנו מעסיקים את עצמנו בשליטה מוחלטת בעם אחר. אפילו אם נעזוב לרגע את חילוקי הדיעות סביב הצורך שלנו לשלוט בשטחי יהודה ושומרון והמשמעויות הרבות המשתמעות מכך למדינת ישראל, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבעשרות השנים שאנחנו שם העסקנו מאות אלפי חיילים, רובם כיום כבר אזרחים בוגרים, בפעילויות הרבות שנגזרות מהשליטה בעם אחר. זאת בעקבות הצורך לשלוט בשטחי יהודה ושומרון, אותו מגדירה ממשלת ישראל בכל פעם מחדש, מאז שנת 1967. מאות אלפי ישראלים עסקו בשנים האלו בהטלת סגרים, בפריצה לבתים באישון לילה, בחיפושים אלימים בתוך חדרי ילדים וחדרי שינה של הוריהם, בפירוק רכבים לגורמים במחסומים, במעצרים, בחקירות, באיומים, באיסוף מידע מודיעיני בכל דרך אפשרית. וכל אלו הן רק פעילויות שבשגרה. תוסיפו לזה את תקופות הלוחמה ותקבלו עוד אין סוף פעילויות של ירי, סיכול ממוקד, הפצצות מהאוויר ומהקרקע, פשיטות והתקלויות עם מחבלים. ועוד לא דיברנו על עשרות שנים של בט״ש, העסקת חיילים בפעילויות שיטור, פיזור הפגנות, טיפול בצמיגים בוערים ובמיידי אבנים, אינתיפאדה ראשונה ושנייה ומה שביניהן ומה שאחריהן.
בסדרות השוטרים הטלוויזיוניות בארצות הברית מראים תמיד איך שוטר שהיה מעורב בקרב יריות עם נפגעים חייב לעבור טיפול והערכה פסיכולוגית. מאות אלפי החיילים הישראלים שירו, פצעו, הרגו או שהיו שותפים בדרך כזו או אחרת לחיסול מחבלים, מעולם לא עברו טיפול דומה. האם מישהו ניסה להעריך מהי ההשפעה המצטברת על בחורה בת 19 וחצי שבשנה האחרונה הגיעה להיכרות וירטואלית קרובה מאוד – דרך מכשירים – עם יעד טרור אנושי וליוותה אותו מרחוק אל מותו בחיסול ממוקד? האם אי פעם התבצעה הערכה לגבי המשקעים המצטברים אצל לוחם משמר הגבול שבמשך שלוש שנים רצופות סופג יום יום קללות ומבטי שנאה, מסכן עצמו מספר פעמים בחודש מול מטחי אבנים מסוכנות ופעמיים שלוש במהלך שירותו גם היה שותף להיתקלות באש חיה?
בהנחה שכל אחד מהאירועים האלה ועוד אלפים מסוגים אחרים מותירים את השפעתם על האנשים הצעירים הנושאים בנטל, מה הפלא שמדי פעם עולה צעקה כזאת או אחרת, מפיהם של כאלה שעדיין בשטח או מי שהיו שם ומעכלים לאחר זמן את מה שעבר עליהם כשהיו חלק מהמכונה, שעליה מוטל לממש את מדיניות ממשלת ישראל?
מי שחושב שכל מה שאנחנו משלמים על עוד מעט חמישים שנות סכסוך וחיכוך עם אוכלוסייה אזרחית ביהודה ושומרון, זה מכתבי מחאה מרגיזים יותר או פחות, אחת לכמה שנים, מי שחושב כך טועה טעות מרה. המכתבים האלה לא צריכים להרגיז אותנו יותר מדי. מה שכן צריך להעסיק אותנו זה מה קרה לנו כאומה, כחברה, כמדינה קטנה שעדיין לוחמת בכל יום את מלחמת קיומה, בעשרות השנים הללו. מה שצריך להדאיג אותנו זו התהייה האם מכתב בן עמוד אחד של קבוצת הסרבנים התורנית, האם המכתב הזה הוא הדבר היחידי שמסוגל לנער אותנו מאזור הנוחות שלנו ולגרום לנו לשאול את עצמנו, לשם שינוי, את השאלות הקשות באמת. ואולי אנחנו צריכים להיות עוד יותר מודאגים מהעובדה שהמכתבים האלה לא באמת גורמים לנו לשאול את עצמנו שאלות כואבות, כאלו שחייבים לענות עליהן, לפחות בינינו לבין עצמנו.
…
…
