כותרת מוזרה משהו יש לנו היום, במיוחד למי שמאמין, שלפני "מירביליס" ו"צ'קפוינט" היתה כאן שממה. אפורי השיער שבינינו ייזכרו בנוסטלגיה בימיה הראשונים של "נייס" (1986), או במיזוגן של "אורבוט" ו"אופטרוטק", שהביא ליצירת "אורבוטק" (1992). והותיקים ממש, זוכרים בערגה את ימי "אלביט" הראשונים (1967), ואת הקמת ECI (1961), או את ייסוד רפא"ל לפני למעלה מחמישים שנה.
רצף השמות הזה איננו מקרי. כי היזמים שממש עכשיו שוקדים על ההצלחה הישראלית הבאה, זו שעוד לא שמענו עליה, קשורים בקשר הדוק לשרשרת ארוכה של מיזמים, שקמו כאן קודם, עוד לפני שקראנו לזה היי-טק. אם תחשבו על זה לרגע, הרי שהלוחמים, שהיו בדרכם לקרבות המרים על לטרון ושאילתרו בטריות למכשירי הקשר שלהם ממצברים שפורקו ממכוניות, היו גם הם חלק מהרצף הזה. וכמוהם גם ממציא ה"דוידקה" (דויד ליבוביץ', איש ה"הגנה"), ששימשה את הפלמ"ח בשנת תש"ח. ועוד רבים אחרים.
ובהמשך לקו המחשבה הזה, כנראה נוכל להסכים ביננו, שרבים מאלה שעשו למען הקמת המדינה וביסוסה בשנותיה הראשונות, ממפקדים בפלמ"ח ובצבא, דרך משרתי ציבור, ואפילו פוליטיקאים (של אז, לא של היום), יכלו בהחלט להיות יזמים טובים של חברות מצליחות, אלמלא היו עסוקים מדי בלהקים לנו מדינה.
ההיי-טק גם נטל חלק בפרויקטים לאומיים אדירים. הלווין הישראלי ("אופק-1"), ששוגר לחלל באמצעות טיל ישראלי ("שביט") בשנת 1988, והפך אותנו לאחת משמונה המדינות היחידות בעולם שהוכיחו יכולת שכזו; הכור בדימונה, שהכניס אותנו, על פי מקורות זרים, כבר ב 1959 למועדון מצומצם של פחות מעשר מדינות בעלות יכולת לחימה גרעינית; וה"לביא", המטוס הלאומי שלנו, שכמעט המריא ולבסוף קורקע, בסוף שנות השמונים.
משקיעים זרים מנסים עדיין להבין את התופעה הזו שנקראת היי-טק ישראלי, שאין דומה לה בעולם. מדינה קטנה ללא אוצרות טבע, בקונפליקט תמידי עם שכנותיה, שיצרה תעשייה מפוארת, מהמובילות בעולם, הן בחידושיה, והן בהישגיה העסקיים. ההסבר, לדעתי, הוא פשוט. זהו – יותר מכל – האופי שלנו. האמונה שהכל אפשרי, הכל בהישג יד, והכל תלוי בנו. אנחנו לא אוהבים לעמוד בתור, אנחנו חסרי סבלנות, ומוכנים לרצוח בכבישים. אבל אנחנו גם אופטימיים חסרי תקנה. מעיזים במקומות שרבים אחרים לא היו מנסים אפילו. מקוריים במחשבה. חצופים. נאיביים. ובמשך שנות הלימוד שלנו בהיי-טק גם למדנו להקשיב, להתפשר, ולשתף פעולה. להיות גלובליים.
לכן אני טוען, שההיי-טק תמיד היה פה. אם לא כתעשיה, אז כאופי לאומי. המכנה המשותף של המיזמים, שהוזכרו כאן בחטף, הוא השילוב של העזה וחזון. היוזמה והאומץ. וכמובן, גם התמימות. ואלה הם גם המאפיינים של כל צוות יזמים, היוצא לדרך, ושל כל חברת סטארט-אפ.
ההיי-טק הישראלי ימשיך לייצר פה חברות. חלקן יימכרו. מיעוטן יהיו לחברות ענק. רבות יימחקו, מה לעשות. ביום העצמאות המאה ועשרים שלנו נסתכל אחורה בגאוה על עוד עשרות חברות בין לאומיות שגדלו כאן והפכו למובילות עולמיות בתחומן. הלואי ויהיו ביניהן גם חברות טקסטיל וציוד חקלאי. בטוח שיהיו שם חברות של אנרגיה ירוקה ושל טכנולוגיות מים, בצידן של חברות תרופות ומיכשור רפואי. נקווה, שבנוסף ל"טבע" ול"אמדוקס" נתגאה אז בענקיות עולמיות כמו "Better Place" ו"מודו", ומי יודע מי עוד.
תפקידם של העושים במלאכת ההיי-טק הישראלי, הוא להמשיך ליזום וליצור. להוביל בחזית העולמית, באומץ, בקצת חוצפה ועם הרבה חזון. אם רק תיווצר בישראל מערכת חינוך חדשה, השואפת למצוינות ומבוססת על ערכים, אז גם יגדל כאן הדור הבא של יזמי ההיי-טק.
חגיגות הששים למדינה הן בהחלט גם חגיגות שישה עשורים ויותר להיי-טק הישראלי, לחזון וליזמות. אלה היו כאן אז, הם איתנו היום, והם ימשיכו להניע פה תעשייה מפוארת גם מחר. ובששים השנים הקרובות.
חג עצמאות שמח!
…
(פורסם ב"גלובס" – 5 מאי 2008)
