ביום רביעי שעבר נחתו בישראל מאה וחמישים עולים חדשים, שהגיעו בטיסת אל-על 010 בקו החדש והישיר שבין סאן פאולו שבברזיל לבין תל אביב. הפקק המעצבן בבוקר בדרך להרצליה, איפשר לי להאזין בנחת לראיון המרגש בין ניב רסקין ("נכון להבוקר", גלי צה"ל) לבין טייס אל-על, חביאר רובין, שנבחר להטיס את הטיסה המיוחדת הזו.
הראיון הזה התבצע בזמן שהמטוס היה באמצע הדרך בין ברזיל לבין ישראל, בגובה של כשלושים אלף רגל מעל האוקיאנוס האטלנטי. פלאי הטכנולוגיה איפשרו לרסקין לדבר בשידור ישיר אל תא הטייס, משם סיפר לו חביאר רובין, ש"כולם ישנים כאן כרגע, בעוד כמה שעות נעיר אותם לארוחת בוקר ונכין אותם לנחיתה."
רובין היה בעצמו עולה חדש בישראל, לפני למעלה מעשרים שנה. הוא היה טייס בחיל האויר ולאחר שירות צבאי ארוך נשלח מטעם הסוכנות היהודית כשליח לדרום אמריקה. בשנים האחרונות הוא משרת כטייס באל על ונבחר להיות זה שיביא את קבוצת העולים החדשים לארץ בטיסה המיוחדת הזו.
אחרי הראיון עם הטייס שוחח רסקין עם מישלי, ילידת ברזיל בת עשרים, אחת מהעולות החדשות. מישלי החליטה להגשים את החלום הציוני עליו התחנכה בבית ובתנועת הנוער – לעלות לישראל. היא סיפרה על התלבטויותיה ובעיקר על החששות והגעגועים הביתה. למחרת היום ראיינה אילנה דיין את מישלי, עכשיו כבר לאחר נחיתתה בארץ. מישלי, אופטימית ומלאת שמחת חיים, מנתה את שלל האפשרויות העומדות לרשותה לשמירה על קשר עם הבית: סקייפ, פייסבוק, טוויטר, אס-אמ-אסים, אימייל, אולי אפילו טלפון.
באורח סמלי משהו, באותו היום בו נחתו בארץ מישלי ועוד מאה וחמישים עולים חדשים נרגשים, עלו הוריי על אותו מטוס, בטיסת הערב הישירה לברזיל, בדרכם לביקור משפחתי בדרום אמריקה. סימלי, כי ההורים שלי עשו בעצמם, לפני יותר מחמישים שנה, את אותו מסלול שעוברים מישלי וחבריה. אבי הגיע לארץ בן עשרים ואחת כעולה חדש מארגנטינה ואימי הגיעה שנתיים אחריו. הם כבר היו חברים לפני הפרידה הארוכה הזו, אך צו תנועת הנוער הציוני גזר עליהם פרידה ממושכת. לשניהם היה ברור שהחלום הציוני חשוב יותר. הם עשו את דרכם לארץ באונייה, שהו מספר שבועות בים, עברו דרך אירופה והגיעו בסופו של דבר לישראל. הם היו בין המתיישבים הראשונים בקיבוץ עין השלושה שבנגב, וגרו באוהלים בשנים הראשונות לשהייתם שם.
הקשר עם המשפחה הרחוקה התבצע במכתבים. שיחות טלפון היו מצרך נדיר, לפעמים בלתי ניתן להשגה. ביקורי משפחה קרו פעם במספר שנים והצריכו מסע ארוך באונייה דרך הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.
חמישים ומשהו שנים אחרי הוריי, מגיעים מישלי וחבריה לארץ כעולים חדשים. הם ינחתו במדינה מודרנית, שמרבית בתיה ממוזגנים היטב, שיש בה יותר מכשירים סלולריים מתושבים, שמחוברת לאינטרנט, שרבים מתושביה חברים בפייסבוק ובטוויטר, ומשתמשים במסנג'ר. הם יוכלו להיות בקשר רציף עם המשפחה ועם החברים, ואם ירצו לבקר בארץ מולדתם, פחות מיממה אחת של מסע מפרידה ביניהם, למרות שהמרחק הגיאוגרפי נשאר כפי שהיה פעם. במובן מסויים קליטתם נראית אולי קלה יותר, אבל למרות זאת הם יעברו את כל מסע התלאות המפרך הכרוך בהסתגלות לחיים אצלנו. נקווה, שנדע לקלוט אותם בדרך הנכונה. ברוכים הבאים לישראל, Bienvenidos!
הראיון הזה התבצע בזמן שהמטוס היה באמצע הדרך בין ברזיל לבין ישראל, בגובה של כשלושים אלף רגל מעל האוקיאנוס האטלנטי. פלאי הטכנולוגיה איפשרו לרסקין לדבר בשידור ישיר אל תא הטייס, משם סיפר לו חביאר רובין, ש"כולם ישנים כאן כרגע, בעוד כמה שעות נעיר אותם לארוחת בוקר ונכין אותם לנחיתה."
רובין היה בעצמו עולה חדש בישראל, לפני למעלה מעשרים שנה. הוא היה טייס בחיל האויר ולאחר שירות צבאי ארוך נשלח מטעם הסוכנות היהודית כשליח לדרום אמריקה. בשנים האחרונות הוא משרת כטייס באל על ונבחר להיות זה שיביא את קבוצת העולים החדשים לארץ בטיסה המיוחדת הזו.
אחרי הראיון עם הטייס שוחח רסקין עם מישלי, ילידת ברזיל בת עשרים, אחת מהעולות החדשות. מישלי החליטה להגשים את החלום הציוני עליו התחנכה בבית ובתנועת הנוער – לעלות לישראל. היא סיפרה על התלבטויותיה ובעיקר על החששות והגעגועים הביתה. למחרת היום ראיינה אילנה דיין את מישלי, עכשיו כבר לאחר נחיתתה בארץ. מישלי, אופטימית ומלאת שמחת חיים, מנתה את שלל האפשרויות העומדות לרשותה לשמירה על קשר עם הבית: סקייפ, פייסבוק, טוויטר, אס-אמ-אסים, אימייל, אולי אפילו טלפון.
באורח סמלי משהו, באותו היום בו נחתו בארץ מישלי ועוד מאה וחמישים עולים חדשים נרגשים, עלו הוריי על אותו מטוס, בטיסת הערב הישירה לברזיל, בדרכם לביקור משפחתי בדרום אמריקה. סימלי, כי ההורים שלי עשו בעצמם, לפני יותר מחמישים שנה, את אותו מסלול שעוברים מישלי וחבריה. אבי הגיע לארץ בן עשרים ואחת כעולה חדש מארגנטינה ואימי הגיעה שנתיים אחריו. הם כבר היו חברים לפני הפרידה הארוכה הזו, אך צו תנועת הנוער הציוני גזר עליהם פרידה ממושכת. לשניהם היה ברור שהחלום הציוני חשוב יותר. הם עשו את דרכם לארץ באונייה, שהו מספר שבועות בים, עברו דרך אירופה והגיעו בסופו של דבר לישראל. הם היו בין המתיישבים הראשונים בקיבוץ עין השלושה שבנגב, וגרו באוהלים בשנים הראשונות לשהייתם שם.
הקשר עם המשפחה הרחוקה התבצע במכתבים. שיחות טלפון היו מצרך נדיר, לפעמים בלתי ניתן להשגה. ביקורי משפחה קרו פעם במספר שנים והצריכו מסע ארוך באונייה דרך הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.
חמישים ומשהו שנים אחרי הוריי, מגיעים מישלי וחבריה לארץ כעולים חדשים. הם ינחתו במדינה מודרנית, שמרבית בתיה ממוזגנים היטב, שיש בה יותר מכשירים סלולריים מתושבים, שמחוברת לאינטרנט, שרבים מתושביה חברים בפייסבוק ובטוויטר, ומשתמשים במסנג'ר. הם יוכלו להיות בקשר רציף עם המשפחה ועם החברים, ואם ירצו לבקר בארץ מולדתם, פחות מיממה אחת של מסע מפרידה ביניהם, למרות שהמרחק הגיאוגרפי נשאר כפי שהיה פעם. במובן מסויים קליטתם נראית אולי קלה יותר, אבל למרות זאת הם יעברו את כל מסע התלאות המפרך הכרוך בהסתגלות לחיים אצלנו. נקווה, שנדע לקלוט אותם בדרך הנכונה. ברוכים הבאים לישראל, Bienvenidos!
…
(פורסם ב"גלובס" – 19 יולי 2009)
