עובדים קשה

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין

שש ודקה בערב. שקט ברחוב המנופים. אני נכנס לכוננות של שעות הערב ומשמעותה, אינני עונה לשיחות בלתי מזוהות, אי-מיילים מסוננים אוטומטית, התריסים במשרד מוגפים היטב. חסר לי שמישהו מהענף יראה אותי עובד עכשיו. שלא לדבר על שותפי מעבר לים. לאור מיקומי המרוחק, ודרישותיו הייחודיות של ההיי-טק הישראלי, קיבלתי אישור מיוחד ויוצא דופן, חד פעמי ולשנתיים בלבד, המאפשר לי לעבוד אחרי השעה חמש בערב, וגם זה – רק כשאני בארץ. ככלות הכל, אף אחד מאיתנו לא רוצה לפגוע בשמו הטוב של המקצוע, ובטח שלא לגרום זעזוע בקהילת ההון סיכון הבין-לאומית.

בשש ורבע נשמע צלצול הטלפון ואני עונה בתרגולת המקובלת. "המשביר לצרכן שלום, הגעת למחלקת הרכש, מדבר יוסי, כיצד אוכל לעזור?" אחרי המתנה מהוססת אני שומע את ג', מנהל הכספים המוכשר של חברת פורטפוליו שלנו. הוא מברך אותי לשלום ומציין שבפעם הקודמת שהתקשר, גם היא בשעה כל כך מאוחרת ובלתי סבירה, הזדהיתי בתור מנהל אגודת הפנסיונרים של הפועל תל אביב.

אחרי ברכות מקובלות הוא מכחכח במבוכה בגרונו ומבשר לי שיש לו מה להגיד לי, הוא מקווה שאני במצב רוח טוב והוא באמת רוצה שאני אקח את הדברים כמו שהם, בלי להיפגע.

"החלטתי לצאת לחופש. שש שנים לא החמצתי יום אחד, ונצברו לזכותי מאה עשרים ימי חופשה, ועוד עשרים ימי מחלה. אני מתכוון לצאת לשלושה ימים וחצי של חופשה עם אשתי באילת – ששי שבת, ראשון, וחצי של יום שני. תיכננו כך, שאספיק להגיע לישיבת הנהלה ביום שני בערב, ולכן הפגיעה בעבודה לא תהיה קשה מדי", הוא אומר ברצף, כמעט בולע את המילים.

"שלושה וחצי ימים זה כולל גם סוף שבוע?" אני מפגין בקיאות בלוח השנה העברי.

"תראה, אני מבין את הביקורת. שיהיה ברור, הסלולרי שלי יהיה פתוח עשרים וארבע שעות. אני לוקח טלפון לוויני, על חשבוני כמובן, כגיבוי. הודעתי לאשתי שלא אכנס למים, שמא יחפשו אותי מהעבודה. המחשב הנייד איתי. אתקשר למשרד כל חמישים דקות, וכמובן אשתתף בטלפון בכל ישיבות הצוות ביום ראשון. אני באמת מצטער, אנחנו פשוט חייבים את החופש הזה."

"ידידי, אולי תוסיף לך עוד יום יומיים לחופשה" אני אומר לו בחיבה, "בסך הכל אתה עובד קשה מאוד כבר שנים. מגיע לך חופש אמיתי."

"אני מבין את הביקורת שלך, גם בלי שתרחיב" הוא עונה בעצב, "מצטער שהעליתי את הנושא. כבר אני מודיע לאשה שנחזור במוצאי שבת. לא רציתי להפגין זלזול, חלילה."

אחרי שנסיונות השכנוע שלי רק גורמים לו להחליט לטוס על חשבונו במקום לנסוע ברכב החברה, על מנת להבטיח שיהיה בסביבה מוקדם במוצאי שבת, אני ממהר לסיים את השיחה בטרם תבוטל לחלוטין החופשה המשפחתית.

כמשקיע חרוץ ובעל מחויבות עמוקה, אני מרים טלפון למנכ"לית של ג'. היא מפסיקה לכבודי ישיבת הנהלה ואני שומע את החרדה בקולה כשהיא עונה לי: "השעה שש שלושים וחמש עכשיו ואתה על הקו. אם התקשרת בשעה כל כך לא סבירה ברור לי שהתרחש אסון. אני ממש בהלם, כנראה קרה הנורא מכל, ספר לי מהר, אני לא עומדת בזה."

אני מדווח לה על שיחתי עם ג' ומציע לה שאולי תדבר איתו שיאריך מעט את חופשתו, שינוח קצת. כשהיא עונה לי, אני שומע את המרירות בקולה.

"ככה זה, משקיעים בבן אדם כל כך הרבה, וזה מה שמקבלים בתמורה. אבל לא אצלי. אני כבר אדבר איתו, אל תדאג. מי שלא מוכן לעבוד קשה, לא יהיה אצלנו! בקושי התחיל לעבוד כאן, והבן-אדם חולם על חופשה, אני פשוט לא מאמינה!"


(פורסם ב"גלובס" – 27 אפריל 2008)

אהבתם? אל תשכחו לשתף!

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין

פוסטים נוספים

תקוות וחששות

בעוד סיכומי שנת 2015 ממשיכים עדיין להדהד ברקע, במיוחד לאור העובדה שזו היתה שנה מצוינת במבחן ההשקעות בהיי-טק הישראלי, הצלחות יפות בגיוסי

קיקסטארטר חוקרת

הסערה הפוקדת רבים מאתרי הטכנולוגיה וההשקעות בימים האחרונים כמעט ולא זכתה לסיקור בארץ: זאנו, פרויקט הדגל של קיקסטארטר, אתר מימון ההמונים, קרס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.