בהקשר הזה, אני רוצה לשתף אתכם בחויה שעברתי השבוע, בזמן פגישה עם איש עסקים בשם יוסי. לא הכרנו קודם לכן, אבל במהלך שיחתנו, שקלחה סביב אהבתנו לספרים, גילינו שאת שנות ילדותינו בילינו לא רחוק זה מזה, בירושלים הרדומה של שנות השבעים.
את אהבתו הראשונה לספרים, כך סיפר יוסי, רכש בספריית "בית אלישבע" הסמוכה לביתו. כמו מאות ילדים אחרים בסביבה הוא היה מגיע לספרייה מספר פעמים בחודש. הספרנית הקפדנית היתה בודקת בזהירות כל ספר שהוחזר ומחפשת בו עדות לקפל פושע בראש עמוד, או – חלילה – כתמי שוקולד, שהוגדרו כעילה אפשרית להשהייה על תנאי. הספרנית של "בית אלישבע" היתה בוחרת אישית את הספר המתאים לכל ילד, על פי היכרותה עמו והתקדמותו במעלה סולם המדדים הסודי שלה. ילדים שהצטיינו זכו לעבור מדבורה עומר אל ז'ול וורן, ומי שהתמיד הגיע אפילו אל אליסטר מקלין. מעטים, יחידי סגולה אמיתיים, הורשו לבחור את ספריהם בעצמם. יוסי היה בין המצטיינים, שזכו להתקדם ולקרוא ספרים מיוחדים, שרק מעטים הורשו לחלום עליהם.
"אני מכיר את הסיפורים האלה מצויין" עצרתי את יוסי. "מה, גם אתה היית מנוי בספריה? הכרת את בלהה הספרנית?" שאל, ואני עניתי: "בלהה היתה סבתא שלי. אני גדלתי על ברכי אהבתה לספרים. את ההערצה למילה הכתובה ספגתי ממנה במשך שנים של חויות משותפות בספרייה הישנה."
אילו היה לנו זמן יכולתי להמשיך לספר לו על אין ספור שעות של סידור הספרים תוך הקפדה על מיונם לפי סופר ולפי ז'אנר, ולפי "ייחוסם" בסולם המדדים הסודי של הספרנית בלהה. יכולתי להוסיף רבות על ההקפדה העיקשת לגבי נקיונו של כל ספר ושלמות כריכתו, על עטיפתו המדוייקת בניילון של כל ספר חדש שהגיע לספרייה. על כך שסבתא בלהה קראה את כל, אבל את כל הספרים שאי פעם קנתה לי, כדי שתוכל לשוחח איתי מאוחר יותר על העלילה.
חלפו שנים רבות, ואינני יודע אם הספרייה ההיא עדיין קיימת. אני מנחש, שמעט מאוד ילדים בישראל מחליפים ספרים בספרייה, או שחולקים עם הספרנית את רשמיהם מהעלילה, או שמתרגשים מכך שזכו לקבל ספר "מתקדם" יותר. מי יודע, אולי ה"קינדל" החדש יגרום לילדים של המחר לקרוא יותר ספרים.
כשהסתיימה הפגישה, חשבתי על הילדים שלי. כמו רבים אחרים, כך גם הם, מפליאים בשליטתם ב Xbox וברזי המחשב, ואין כמוהם בהפעלת הפונקציות הכי מוזרות בטלפון הסלולרי. אבל הם ירשו גם מתנה אחת נפלאה, שתלווה אותם תמיד: הם אוהבים להחזיק ספר אמיתי ביד, כזה עם ריח של נייר וכריכה אמיתית, והם אוהבים לקרוא בו, ממש כמו ההורים שלהם, כמו הסבים שלהם, כמו הסבתא שלי, שעוד הספיקה להעניק גם לנינים שלה מספר לא קטן של ספרים. אם היא מסתכלת עליהם מאי-שם למעלה, סבתא בלהה, היא בטח מלאת גאוה.
