לא בכדי ערכו ב NBC , ובערוצי המדיה השונים בארצות הברית, מסיבת פרידה נרגשת לרופאי ER. מעבר לפרידה מסידרה אהובה, היתה פה אמירה לגבי תקופה שמסתיימת בעולם הבידור הטלויזיוני. הסדרות היוקרתיות, שהיו במרכזה של מלחמת הרייטינג בין ערוצי הטלויזיה בארה"ב, מפנות את מקומן להפקות זולות בהרבה, הממוקדות בקהלים יותר מצומצמים ונלחמות בעקביות על מיקומן בתוך המסכים המרתקים את הצופים של היום, שיש להם חלופות רבות לצרוך תוכן ולצפות בו במדיות שונות.
על פי נתונים שפירסם השבועון TIME , בשנת 1963 צפו 55% מבתי האב בארה"ב בזמני השיא היומיים באחד מארבעת הערוצים הגדולים – NBC , CBS , ABC , או FOX . בימים בהן שודרה העונה הראשונה של ER, בין 1995 – 1994 , ירד המספר הזה ל 43% . היום, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, הממוצע הוא 27% . השבועון פירסם גם את אחוזי הצפייה בכמה מהסדרות המוכרות ביותר בכל הזמנים: 67% מבתי האב צפו ב"אני אוהב את לוסי" בשנת 1953. בארצ'י בנקר, "הכל נשאר במשפחה", צפו 33% מבתי האב בשנת 1973. ב CSI צפו 16% בשנת 2003 וגם ב"כוכב נולד" האמריקני צפו בשנה שעברה 16% מבתי האב.
הנתונים האלה מורים על ירידה דרסטית בצפייה בטלויזיה ובסדרות שהיוו פעם מרכז תרבותי ונושא לשיחות סלון, אבל הם אינם מצביעים על כך שכתחליף אנחנו כיום קוראים יותר ספרים, או אולי פעילים יותר בספורט או בטיולים בחיק הטבע. להיפך, כולנו צמודים הרבה יותר מפעם למסכים. רק שהיום יש לנו הבחירה מול איזה מסך להרוס את בריאות העיניים שלנו ואיזו מדיה תשמש בייבי סיטר למוחנו המתנוון מול עודף היצע של תוכן ירוד, המגיע אלינו דרך האינטרנט, על גבי רשתות הסלולר, וגם דרך הטלויזיה.
יש פה נושא מעניין למחשבה: מה גרם למה? האם ההתנוונות שלנו, וחוסר הרצון שלנו להתעמק בתוכן טלויזיוני מתוחכם ומושקע, גרמו למפיקים להתכוונן אל המכנה המשותף הנמוך ביותר? או שמא פריצתן של טכנולוגיות המדיה הדיגיטאלית יצרה איום כל כך משמעותי על רשתות השידור המסורתיות, עד שלא היתה להן ברירה אלא לשנות את תפיסת העולם שלהן, ולהכנע לעובדה שהצרכן של היום מחליט בעצמו מה הוא רוצה לראות, מתי, ובאיזו מדיה?
כך או כך, הטכנולוגיה המודרנית, שנבנתה בעזרתן של אלפי חברות סטארט-אפ, מאפשרת שידורים ברזולוציה מדהימה, מותאמים אישית לטעמינו, בזמן שנוח לנו לצרוך אותם, ובמקום שנבחר. אולי אנחנו צורכים זבל, אבל לפחות אנחנו עושים זאת בכיף. תחשבו איזה מסכן היה ארצ'י בנקר, שהיה חייב להתיישב בכורסה הישנה שלו בכל פעם שרצה לראות חדשות.
