ארבעים שנה מאוחר יותר, אשתי היקרה משוכנעת שהסיבה לכך שביתנו נראה כחנות ממכר בינונית למכשירי טלויזיה, נובעת מתסביכי הילדות שלי. כמות ממירי הכבלים בביתנו יוצרת מצב, שאם ממש – אבל ממש – חפצה נפשם של ילדי היקרים לצפות בו זמנית בכל הערוצים דוברי העברית, ובאותו זמן גם לצפות בכל ערוצי הספורט השונים הקיימים, לפחות במובן הטכני לא תהיה להם שום בעייה. במובן הטכני, כי בגלל קשיחותם הידועה של הורי ילדי, הרי שגם מסך טלויזיה אחד היה מספיק כדי להיענות למכסת השעות הדלה, המותרת לצפייה בביתם הסגפני.
על סמך חברות שראיתי כאן בארץ, ואם נתחשב גם בתרומתו הצנועה הצפוייה של העולם מחוץ לישראל לתחום זה, ניתן להניח, שבעוד זמן לא רב ייראה עולם המולטימדיה שונה מאוד ממה שהוא היום. אפשרויות הצפייה, הנוחות, האיכות, ושילובם של כל אלה במכשירים שונים, מטלויזיה דרך מחשב ועד טלפון סלולרי וגאדג'טים שונים, יהיו פשוט חויה מעולם אחר. די אם נזכור שלפני מספר עשורים צפינו בערוץ אחד, בשחור לבן, ללא שלט, ובסיועה של אנטנה (למי שלא מכיר – מעין חתיכת מתכת מחודדת, המחוברת לטלויזיה דרך כבל לבן ומוזר, ושצריך לצוות על הילד הקטן להחזיק בה ביד חשופה על מנת לשפר את איכות הקליטה), כדי להבין את עוצמת השינויים, שעוד נוכל לעבור בעתיד הנראה לעין.
אבל, הנה נקודה למחשבה: כל השיכלולים האלה, האיכות המדהימה של השידורים, הנוחות הבלתי נסבלת של הצפייה בהם בכל זמן, בכל מקום, ובכל מכשיר, לא משנים את העובדה, כי רמת התוכן המשודר אינה מתקדמת באותו קצב. להיפך, בימים שבהם כל דרדק נהיה כוכב עליון, כל תכנית ריאליטי הופכת למרכז חיינו, והפירסומות הופכות להיות מטרה בפני עצמה, אני אישית מוכן לוותר על כמה פיקסלים בחדות המסך תמורת תוכן משופר יותר. או במילים אחרות – הלאה "הישרדות", הבוז ל"האח הגדול", קדימה "זהו זה", יחי "חדוה ואני"!
(פורסם ב"גלובס" – 14 דצמבר 2008)
