בשבוע שעבר אירח אותי ד"ר יוסי בן-דב, מנכ"ל "עת-הדעת", בסיור בביה"ס "מודיעים" ביד אליהו. בן-דב היה בעברו סמנכ"ל באמדוקס ולאחר מכן מנכ"ל של חברת ההיי-טק "סכימה". בשנתיים האחרונות הוא מנהל סטארט-אפ שמנסה לשנות את עולם החינוך באמצעות טכנולוגיה. אל בית הספר "מודיעים" מגיעים תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות חלשות. רבים מהם בני משפחות עולים מחבר העמים ומאתיופיה. חלק מהתלמידים מגיעים מפנימיות מוגנות. מדובר בילדים שהוצאו מביתם כדי לזכות להגנה ולצרכי קיום בסיסיים מטעם המדינה.
אנחנו ישבנו בשיעור אנגלית של כיתה ה' עם המורה מלכה סגל. עשרים ושניים תלמידים ישבו בכיתה והשתתפו באופן פעיל ועירני בשיעור על פלאי האות " E ". וכך נראית כיתה מתוקשבת באדיבות חברת "עת הדעת" (הפועלת בישראל ללא כוונות רווח ועובדת בחו"ל כחברה מסחרית לכל דבר): לכל תלמיד יש מחשב נייד, המאובזר במצלמה פנימית ואוזניות. למורה יש מחשב נייד משלה, המחובר למקרן ולרמקולים. כל המחשבים מקושרים ברשת אלחוטית והכיתה עצמה מחוברת לאינטרנט. התכנים לשיעורים פותחו על ידי "עת הדעת" והמערכת כוללת גם מערכת לניהול השיעור ("הפנו בבקשה עיניים ללוח" מופיעה הודעה על כל המסכים לאחר לחיצת כפתור במחשב של המורה), כלים לבקרה פרטנית על התקדמות התלמידים ואמצעים למעקב פדגוגי ניהולי. חשוב לציין, שהשיעור איננו מתבסס רק על המחשב. המורה מנהלת את השיעור, שואלת שאלות, משוחחת עם התלמידים, מדי פעם מקרינה סרטון קצר מהמחשב שלה ולאחר מכן מפנה את התלמידים למספר דקות עבודה אישית במחשבים שלהם. והדבר הבולט ביותר במהלך כל השיעור – שקט מוחלט. התלמידים מאזינים, עובדים, שואלים שאלות, משוחחים, הכל בשקט. כששאלתי את מנהלת בית הספר, שושי פריאל (19 שנים בתפקיד), האם השקט הזה נועד לכבוד האורחים, היא הבטיחה לי, שכך נראה כל שיעור במסגרת "עת-הדעת": "לתלמידים פשוט מעניין לשבת בכיתה, אין להם סיבה להפריע".
יומיים לאחר מכן התארח שר החינוך גדעון סער בכנס איגוד תעשיית ההיי-טק בירושלים. סער דיבר על תוכנית התקשוב הלאומית, המתגבשת בחודשים האחרונים במשרד החינוך, במטרה להצעיד את החינוך בישראל אל המאה העשרים ואחת: מחשב לכל מורה, מקרן בכל כיתה, רשתות תקשורת אלחוטית בבתי הספר, חיבור פס רחב לאינטרנט, מחשב (כמעט) לכל תלמיד. יפותחו תכנים אינטראקטיביים וספריות דיגיטליות, יופעל ענן מיחשוב חינוכי, יוכשרו המורים והמנהלים וצויידו בכלים המתאימים. וכל זאת תוך חמש שנים, בתקציב של כחמישה מליארד ש"ח, בפיקוחה של מינהלת עצמאית מיוחדת. בהמשך לדברי השר, התכבדתי למסור את תגובת איגוד תעשיית ההיי-טק לתוכנית. המסר המרכזי שלנו היה, בצד ברכה על עצם קיומה של תוכנית תיקשוב לאומית: היי-טק הישראלי מגוייס וישמח לעזור. יש בישראל ידע, נסיון ויכולות תיקשוב מהמובילים בעולם, וכל אלה יכולים לסייע ביד הממשלה ומשרד החינוך, הן בתיכנון, הן בביצוע והן במעקב אחרי יישומה של תוכנית שכזו. יעבור עוד זמן עד שנראה את ילדינו לומדים בסביבה לה הם ראויים, אבל אם להסיק מהנסיון המוצלח של "עת הדעת", ואם נמשיך ונסתמך על נסיונם של מומחי התיקשוב שדיברו בכנס- נציגי מט"ח, "סנונית" ורשת אורט ישראל – הרי שהידע והניסיון וחלק מהיכולות כבר כאן איתנו, וניתנים להפעלה באופן מיידי.
אבל, כדי לשמור על פרופורציות נכונות, אני מביא כאן את דבריהם של שני אנשי חינוך, שהתארחו בכנס ההיי-טק. ד"ר אלי אייזנברג, סמנכ"ל בכיר וראש מנהל מו"פ והכשרה באורט ישראל אמר, ש"ייעודה של מערכת החינוך בישראל צריך להיות צמצום הפערים הלימודיים ושבירת המתאם בין השכבה הסוציואקונומית ממנה בא התלמיד לבין הישגיו ויכולות ניעותו החברתית כלכלית כבוגר." להזכירכם, מה שנכתב כאן כבר בעבר: ביחד עם ארה"ב, אנחנו מהמובילים בין מדינות העולם הנאור בפערים החברתיים הקיצוניים ובסיכוייהם המזעריים של בני השכבות החלשות להתנייד לעתיד כלכלי-חברתי טוב יותר.
ואילו מנהל "בית בירם" (בי"ס התיכון הריאלי בחיפה), מנדי רבינוביץ', אמר בפאנל שעסק בענייני חינוך טכנולוגי:"תפקידו של המנהל הוא לדאוג לאושרם של תלמידיו, במקביל לחובתו לתת מענה מתאים לצרכים הפדגוגיים, החברתיים והרגשיים של כל תלמיד ותלמידה."
…
(פורסם ב"גלובס" – 13 יוני 2010)
