הצורבים ברינה

השבוע נקראתי לגן של י', לבירור דחוף עם הגננת. בלי גינוני נימוס מיותרים היא פונה אלי בטון חמור:
"ביקשתי ממך לבוא בדחיפות בגלל ההתנהגות הפרובלמטית של הבן שלך. כל הילדים התבקשו לצרוב שיר אהוב על דיסק ולהביא לגן, על מנת שנבנה לנו את תקליטון הלהיטים שלנו. כולם שמחו מאוד ועבדו עם הוריהם בזריזות. רק ילד אחד, הבן שלך, בא ומספר סיפור מוזר, שבבית שלו אסור לצרוב, מתוך כיבוד החוק לשימור זכויות יוצרים."
"זה הבן שלי!" אני אומר בגאוה.
"אני לא מבינה מה זה מצחיק. תדע לך שאנחנו נפנה למחלקת הרווחה. פגיעה כזו בנפשו הרכה של ילד קטן לא תעבור כאן בשתיקה!"

נזוף וחפוי ראש, אני מכנס בערב את המשפחה לדיון ערכי. אני מדווח על המקרה, בהדגשת נושא זכויות היוצרים ובהמעטה בחשיבות הפגיעה האפשרית בנפשו הרכה של י'. נשוא השיחה עצמו יושב ונלחם באכזריות בלוחמי נינג'ה במכשיר ה"גיים-בוי" שלו, ומתעלם מגודל הרגע. אחיו הגדול, ל', כמעט בן חמש עשרה, מקשיב בדממה לתיאורי הדרמטיים, וכשאני עוצר בתום נאום סוחף כדי לקבל את תמיכתם של בני המשפחה, הוא מכלה את הסנדביץ' הרביעי שלו ואומר בשקט:
"תגיד, ממיקרוסופט כבר קיבלת תשובה?"
דממה מסביב לשולחן. אני מזהה חיוך של שמחה לאיד, מוסתר היטב על פניה של האשה. ש' וא', אחות ואח של י' ול', מסתכלים זו על זה ולא מתביישים לפרוץ בצחוק. בכך מפגינה משפחתי היקרה את יחסה לאי-מייל ששלחתי לנציגי הענק מרדמונד לפני כשנה.
"א.ג.נ., הנני פונה אליכם בבקשה לתמחר בהוזלה רשיונות לחמש חבילות Office עבור המחשבים של משפחתי היקרה. אנחנו מכבדים זכויות יוצרים ולכן אנו מבקשים לרכוש רשיונות כחוק. האם תואילו בטובכם לשקול מחיר הוגן למשפחתנו ההגונה?"
תשובה לא קיבלתי מעולם. שמעתי, שבמחלקת שירות הלקוחות של מיקרוסופט לקו מספר עובדים בהלם. משהועבר האי-מייל שלי לבירור נוסף הוא גרם לבלבול מערכות. מומחים הסבירו לי, שאין במיקרוסופט ישראל תהליך עסקי המטפל במי שרוצה, ממש מתעקש, לקנות תוכנה לשימוש ביתי. יש סיכוי טוב שהאי-מייל שלי יעלה כאחד האייטמים היותר מצחיקים בעונה הבאה של "ארץ נהדרת". ואני, באין תגובה מענקי רדמונד, לקחתי משכנתא שנייה, וקניתי על חשבון הירושה של ילדי, רשיונות לשימוש ב Office במחשבינו השונים.

"תצחקו כמה שאתם רוצים", אני נוזף במשפחתי הסוררת, "אבל אצלנו במשפחה לא גונבים. נקודה. מה נגיד לסבים שלכם? שיש לנו דור חדש של גנבים ציוניים כאן?"
אצלנו בבית יש כבוד רב לדור המייסדים ולכן כולם מרצינים ומרכינים ראש. עכשיו אני מקבל תמיכה ומבטי עידוד מקיר אל קיר. שתלך לה הגננת אל שרותי הרווחה, אנחנו עומדים על עקרונותינו. משפחה שומרת חוק.

בלילה, אחרי הילדים, אני פותח אי-מייל. בין עשרות הצעות מרתקות להשקעה בחברות חדשניות, אני מזהה אי-מייל מאבי מולידי.
"בני היקר, ברכותי על הטור האחרון שלך. הנושא עצמו היה משעמם ונדוש, אבל העברית שלך טובה ולא הרבית בשגיאות" כך הוא פותח, וממשיך, "אמך ואני בעיצומה של התארגנות למסיבת יום העצמאות, בה נארח כמנהגנו את מקימי המדינה ורבים מאלה שבזכותם אתם כאן. השנה בכוונתנו לערוך ערב קאריוקי סוער, ולפיכך אבקש ממך בזאת לצרוב לי על די-וי-די את כל אוסף התקליטורים המפואר שלך. ידוע לי שיש בעיות טכניות בהעתקות כאלו, אבל אני סומך עליך שתמצא פתרונות. אנא זכור את חשיבות הנושא עבורנו, דור המייסדים."

"אבי היקר", אני עונה מיד, "לשירותך תמיד. שמונים דיסקים צרובים היטב יחכו לך כאן. כמו כן, תזכיר לי בהזדמנות ללמד אותך להשתמש ב"אי-מיול" ו "ביט-טורנט", נראה לי שהגיע הזמן לכך."

…
(פורסם ב"גלובס" – 6 אפריל 2008)