המורה לפיזיקה

החופש הגדול מתחיל השבוע, ונותן לנו הזדמנות לחשבון נפש קצר.

את לימודי התיכון שלי עשיתי בגימנסיה העברית בירושלים. זו היתה תקופה מעניינת במדינה. מנחם בגין עלה לשלטון בעקבות המהפך. נשיא מצרים ביקר בירושלים. מבצע ליטני. ניצחנו באירוויזיון בפעם הראשונה. מכבי תל אביב הוכיחה לעולם ש"אנחנו על המפה". וגם זכינו לשביתת המורים הארוכה ביותר בתולדות המדינה, אפילו ארוכה יותר מזו האחרונה, שהסתיימה השנה בהשפלתה הנוספת של מערכת החינוך בישראל.

בין המורים השונים שלימדו אותנו אז בגימנסיה, חלקם עוד מדור הפלמ"ח ורבים מהם אידאליסטים ואנשי חינוך בנשמתם, התבלט בחור צעיר אחד, שמואל בנית, המורה לפיזיקה. הוא היה אז דוקטורנט באוניברסיטה העברית, ובביוגרפיה שלו, שנלחשה מפה לאוזן במסדרונות בית הספר, נכללו היותו מפקדה לשעבר של סיירת גולני, ופציעתו באחד הקרבות. בנית הגיע אלינו ללמד פיזיקה לא משום שנזקק לפרנסה. הוא ראה בכך שליחות. הוא חשב שתהיה לו הזכות לחנך נוער לערכים, בו בזמן שילמד אותנו את אחד המקצועות הקשים ביותר בתיכון. מדי פעם היה אוסף בהתנדבות קבוצות תלמידים לפעילות "ערכית" מעבר לשעות הלימודים. היינו מטיילים איתו ברחובות ירושלים, וסופגים סיפורים על ההסטוריה של העיר, על מורשת קרב, ועל ערכים של סובלנות הדדית.

שלושים שנה לאחר מכן, הגיע אלי לפגישה ד"ר שמואל בנית, היום המנכ"ל של חברת היי-טק מרשימה בשם TIDEX. החברה הזו פיתחה יכולות כמעט דמיוניות לנתח בזמן אמיתי צילומי וידאו ולייצר מודל תלת מימדי של האיזור והעצמים המצולמים. השימושים האפשריים לטכנולוגיה הזו הם רבים ומגוונים, החל מהנחייה מדויקת של טילים, וכלה ביצירת תחושת תלת מימד אמיתית ומרתקת במשחקי מחשב. יום אחד, בעזרת הטכנולוגיה של TIDEX, נוכל לצלם את הסביבה הטבעית שלנו, ודקות לאחר מכן נראה את עצמנו נלחמים מול צבא של לוחמים דמיוניים, הרצים בתוך החדרים המוכרים של ביתנו ובחצרות השכונה.

כן, אותו מורה לפיזיקה, האידאליסט של סוף שנות השבעים, הוא היום מנכ"ל של חברת היי-טק מעניינת, איש עסקים, הנמצא בחזית הטכנולוגיה, ומנהל פעילות בין לאומית עניפה. בפגישתנו, לאחר שלושים שנה, ביקשתי מבנית לספר על עצמו. הוא תיאר את הביוגרפיה שלו בקצרה ובצניעות, אבל לא הזכיר את עברו כמורה. רק כששאלתי אותו האם הוא אותו מורה לפיזיקה שזכרתי מתקופת התיכון סיפר לי, שלאחר מספר שנות נסיון הוא פשוט נואש מול המערכת המדרדרת, הרים את ידיו ופנה לדרך חדשה.

וכך נסגר לו מעגל של שלושים שנה, בין שביתת המורים של אז לבין זו האחרונה. אז נלחמו המורים על מעמדם ונגד שחיקת שכרם, והשנה הם עשו זאת שוב. ובין לבין, השכלנו כמדינה לדרדר באופן עקבי את מערכת החינוך שלנו. את רמת המורים, ההכשרה שהם עוברים, והתנאים בהם הם מלמדים. הורדנו את רמת הדרישות בבתי הספר, הפכנו סלחניים וסובלניים כלפי זלזול ואלימות של תלמידים, בינם לבין עצמם וגם כלפי מוריהם. הרשינו להורים לגבות תלמידים עצלנים וחסרי משמעת מול מורים חסרי אונים וחסרי כל גיבוי מהמערכת בה הם עובדים. והתוצאות מדברות בעד עצמן.

יש עדיין מורים נפלאים במערכת הזו. יש אידיאליסטים, אנשי חינוך, ואנשי מקצוע נפלאים. אבל, עם היד על הלב, כמה מכם מכירים מורה בבית הספר בו לומדים ילדיכם, שהיום הוא מורה, אבל יום אחד יוכל להיות מנכ"ל של חברה מצליחה? מתי לאחרונה דיברתם עם מורה למחשבים שאם רק ירצה יהיה למנהל פיתוח בחברת היי-טק? האם לא היינו רוצים, שמורים כאלה יחנכו את הילדים שלנו?
…
(פורסם ב"גלובס" – 22 יוני 2008)