האקזיט הוא אדום

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין

סערת הרגשות והשינויים הקיצוניים במצבי הרוח של אוהד כדורגל דומים במשהו לאלו של יזם בסטארט-אפ. אתה סופג חבטות ושבע אכזבות, וכשאתה מגיע לשיא, הרי שהוא חזק, מתוק, מרגש, ועלול לפנות מקומו במהירות לנפילה הבאה. זה נכון בהיי-טק וגם נכון כשאתה אוהד קבוצת כדורגל, במיוחד אם קוראים לה הפועל תל אביב.

במוצאי שבת לפני שבוע, עמדנו עייפים ,צרודים, ובעיקר עצובים, על מדרגות היציע הדומם בבלומפילד, וצפינו בוואליד באדיר ואלי גוטמן מנסים לעודד את שחקני הפועל הזרוקים על כר הדשא. בצד השני של האיצטדיון חגגו הצהובים. מאמן מכבי תל-אביב, נמני, שבמשך תשעים דקות הקפיד ששחקניו לא יעברו את החצי, ועימו החבורה העלובה שייצגה את המועדון המפואר של פעם, רקדו והתחבקו על כר הדשא. היציע מעליהם געש באלפי אוהדים שחגגו, לא – חלילה – ניצחון או תואר כלשהו בליגה, אלא את כך, שבמשחק בונקר מכוער כנראה עצרו את היריבה העירונית ממסעה אל תואר האליפות הנכסף. וזאת, שבוע אחרי שהרשו לעצמם להיות מובסים, באותו מקום, על ידי מכבי חיפה. אין שמחה כמו שמחה לאיד.

שלושה ימים לאחר מכן חזר הצבע ללחיינו. שוב עמדנו צרודים, אבל שמחים ומנוחמים. הפועל תל אביב גברה על בני יהודה וזכתה, בצדק רב, בגביע המדינה. בכל עונה אחרת זו היתה סיבה לחגיגה ענקית. הפעם, השמחה היתה מאופקת משהו.

ובמוצאי שבת – בית"ר ירושלים. יש לנו איתם חשבון הסטורי. ב 1998, ביום סיום העונה, התקיים המשחק השערורייתי בין הפועל בית שאן לבין בית"ר ירושלים. בדקה ה 93 של המשחק, לאחר שבבלומפילד כבר החלו חגיגות האליפות של הפועל, הרשתה בית שאן לבית"ר לטייל אל תוך השער שלה בפעם השלישית באותו משחק, והעניקה לה את האליפות העלובה ביותר שנראתה אי-פעם בישראל. "משחק השרוכים", כפי שכונה לאחר מכן, הוא אות קלון על הכדורגל הישראלי, קלון שרודף עד היום אחרי מי שהיו שותפים לו.

ומול בית"ר ירושלים, ומול החשבון ההסטורי של "משחק השרוכים" התייצבה אתמול הפועל תל אביב, למשחק החוץ הכי גורלי, הכי מותח, הכי דרמטי שיכול להיות. והיא חזרה משם אלופת המדינה, ומחזיקת הגביע. החל מאמש, הכדור הוא אדום, תל-אביב אדומה והתואר הכפול הוא האקזיט הכי אדום בעולם.

לפנות בוקר, כשמסביבנו אלפי אוהדים נלהבים חוגגים בבלומפילד, הסתכלתי על הילדים שלי. ל' היה בן שבע כשהפועל זכתה באליפות בפעם האחרונה, בשנת 2000. א' היה בן שלוש. י' עוד לא נולד. מאז הזכייה ההיא הם נכחו באיצטדיון ריבר פלייט שבבואנוס איירס, במשחק הסופר קלאסיקו בין ריבר לבוקה ג'וניורס. יחד ישבנו בקמפ-נואו בברצלונה וראינו את מסי מחמיץ פנדל (לא נורא, ניחמנו אותם, גם זה סוג של הסטוריה). הם ביקרו בסן-סירו, מעוזן של אינטר ומילאן הגדולות. אבל בלב שלהם הם ידעו תמיד, שבאיצטדיון הקטן והישן שבדרום תל אביב נמצא מרכז העולם של הכדורגל. כאלו הם האוהדים שלך, הפועל, וכמוהם אלפים רבים אחרים הלילה נשאו אלייך עיניים מוקירות תודה ונרגשות, חלקן דומעות. סבא מיכה, אוהד שרוף של הפועל, בטוח חייך ממקום מושבו, אי שם בשמיים. לעולם לא תצעדי לבד, הפועל תל אביב.

(פורסם ב"גלובס" – 15 מאי 2010)

אהבתם? אל תשכחו לשתף!

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין

פוסטים נוספים

תקוות וחששות

בעוד סיכומי שנת 2015 ממשיכים עדיין להדהד ברקע, במיוחד לאור העובדה שזו היתה שנה מצוינת במבחן ההשקעות בהיי-טק הישראלי, הצלחות יפות בגיוסי

קיקסטארטר חוקרת

הסערה הפוקדת רבים מאתרי הטכנולוגיה וההשקעות בימים האחרונים כמעט ולא זכתה לסיקור בארץ: זאנו, פרויקט הדגל של קיקסטארטר, אתר מימון ההמונים, קרס

תגובה אחת

  1. מצבי הרוח המשתנים הם חלק בלתי נפרד במסע חיינו וזה לא קשור לאקסיט כזה או אחר. איש איש בעבודתו יחייה עם העליות המורדות שלו. לכולנו יש רגעים בהם אנחנו חשים התעלות נפש ולעיתים כעבור מס' שעות קלות נפילה לתהומות כאילו עשינו את שגיאת חיינו. כך בכדורגל כך מערכות היחסים שלנו…כך בכל תחום אשר תגע בו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.