ד"ש מעיריית ירושלים

השבוע מתקשרת אלי אשתי היקרה ובפיה בשורה: "קיבלת מכתב רשום מעיריית ירושלים". מיד נמלאתי שמחה וגאוה: "נו ברור, כתבתי לאחרונה כמה מילים יפות על ראש העיר הנבחר, וכבר הם מזמינים אותי לחגיגות הניצחון. תראי איך דברים עובדים במדינה שלנו." ואולם, האשה, אחרי שנים רבות של היכרות, לא מאפשרת לי לבזבז את זמנה היקר, ולכן היא קוטעת אותי באמצע הנאום: "לא יקירי, באורח נדיר וקיצוני בהחלט, אתה טועה הפעם, לשם שינוי. לא מדובר בברכה נרגשת מראש העיר הנכנס, אלא במכתב שכותרתו צועקת: "התראה אחרונה. דרישת תשלום חוב והתראה לפני נקיטת צעדי הוצאה לפועל". אנא טפל בדחיפות בקנס החנייה הזה, כי אנחנו עדיין זקוקים למשכורתך החודשית, ולכן נשמח לראותך עימנו בשנים הקרובות".

מייד עם הגיעי הביתה אני מתנפל על המכתב מבירת ישראל ומוצא, שבתאריך 11/5/98 (אין טעות, זהו התאריך) חניתי ברחוב המרפא בירושלים, ובכך עברתי על סעיף 215 של חוק כלשהו. עברו כבר יותר מעשר שנים וזוהי ההודעה האחרונה בהחלט, שאחריה "יינקטו נגדך הליכי גבייה, ובכלל זה עיקולי משכורת, רכב, מטלטלין וכל אמצעי נוסף כדין." אכן מקור לגאווה. בירת ישראל ממוחשבת ומתוחכמת, אוספת פיסות אינפורמציה ומאתרת אותי – האזרח הקטן, עשר שנים אחרי, על מנת שאשלם את חובי. העירייה גם מעמידה לרשותי מספר טלפון לבירורים, ולאחר זמן המתנה סביר בהחלט עונה לי שם בחור אדיב ונמרץ בשם בר, המפליא בהסבריו המפורטים.

מסתבר, שהעירייה שלחה לי כבר מספר פעמים מכתב לרחוב האקליפטוס בירושלים, אך לצערה הרב לא זכתה למענה ממני. לשמע טענותי, שלעולם לא גרתי שם, ושאין רחוב כזה בירושלים, מוסר לי בר באדיבות שיסכימו לקבל ממני מכתב, המלווה בתצהיר חתום על ידי עורך דין, שלא גרתי בכתובת הנ"ל, שאיננה קיימת. בהמשך, אני מקבל מבר החביב דיווח, שהרכב שחנה במקום האסור הנ"ל שייך לחברה בשם "ע' הון טיול וסיור" מתל אביב. טיעוני הנדהמים שלעולם לא שמעתי על חברה כזו, ולכן גם אין לי מושג איך נקשר שמי לאותו רכב פורע חוק, מתקבלים אף הם באדיבות מפליגה. בר ידידי ישמח לקבל ממני עוד תצהיר בעניין, ושוב – חתום ביד משפטית אמונה. תצהיר שלישי הוא מציע לי למלא אחרי שאני מנסה לטעון שאולי בתאריך הנ"ל בכלל לא הייתי בירושלים. לא לשכוח להחתים עורך דין הוא מזכיר לי, החבר הטלפוני החדש שלי.

לפני שאנחנו נפרדים הוא מוודא שאני מבין שגובה הקנס (611 ש"ח) אינו בהכרח מגביל את גובה העיקול וההליכים נגדי. "בהחלט יש מקרים שמעקלים את כל חשבונות הבנק, את הרכב וחפצים נוספים, תלוי בחברת הגבייה שמטפלת בנושא", מייעץ לי בר החביב, מן הסתם כדי להעלות את רמת המוטיבציה שלי לשלם את הקנס המוזר הזה, במקום להסתבך במאבק נגד מנגנון קפקאי הזוי.

ברוב אדיבותה מאפשרת לי עיריית ירושלים לשלם את הקנס עד ה 15 בדצמבר. אם במקרה אתם חלק מאותו קומץ זעיר ומבודד של קוראים נאמנים, שמשום מה חוזרים אל הטור הזה מדי שבוע, הרי שאם לא תמצאונו כאן אחרי אותו תאריך, דעו לכם שהשיגה אותי יד המעקל האכזר ושלוחיו, הגובים החסונים וחסרי הרחמים. הידד לעירייה – על היכולת המופלאה להשתמש בכוחות מיחשוב וטכנולוגיה רבי עוצמה, על מנת להחיל את חתיתה על פורעי חוק שכמוני. למען יראו וייראו.
…
(פורסם ב"גלובס" – 7 דצמבר 2008)