"מצב החינוך המדעי טכנולוגי בישראל בכי רע. היום, יותר מאי פעם, מדע וטכנולוגיה הם חלק חשוב מההשכלה הכללית הנדרשת לכל אדם. על מנת להכין את אזרחי העתיד של ישראל לעולם החדש, נדרשת רפורמה מקיפה במערכת החינוך הישראלית." אם הדברים האלה נשמעים לכם כצו השעה, צר לי לבשר לכם שהם נאמרו בישראל כבר לפני עשרים שנה. בשנת 1991 הקים שר החינוך זבולון המר ועדה מיוחדת בראשותו של נשיא מכון ויצמן לשעבר, הפרופסור חיים הררי, במטרה לבחון את נושא החינוך הטכנולוגי מדעי בישראל ולהגיש תוכנית מקיפה להכנת תלמידי ישראל להתמודדות נאותה עם אתגרי המאה ה – 21.
בשנת 1992 הגישה ועדת הררי את המלצותיה בדו"ח מיוחד שזכה לשם: "דוח הוועדה העליונה לחינוך מדעי וטכנולוגי: מחר 98". השם הזה, אגב, נבחר מפני שהועדה הציעה לסיים את מימוש המלצותיה בשנת 1998, שנת היובל למדינה. הדו"ח כלל המלצות לתכנים לימודיים חדשים, שינויים ארגוניים במערכת החינוך, הכנסת מחשבים לבתי הספר ותחשיב התקציבים הנדרשים לרפורמה כה מקיפה. ההערכה היתה, שכ 1.4 מליארד ש"ח יידרשו, מעבר לתקציב השוטף של משרד החינוך, על מנת לממש במלואן את המלצות הועדה. למרות העלויות האדירות אומץ הדו"ח כלשונו, גויסו המשאבים הראשונים שנדרשו לתחילת יישומו ו"מחר 98" יצא לדרך. מורים רבים הוכשרו במרכזים פדגוגיים מיוחדים, נכתבו תוכניות לימודיות חדשות, הותקנו תשתיות מיחשוב בבתי ספר שנבחרו לכך, הוקמה מנהלת מיוחדת לפרויקט ותקוות רבות נתלו בו.
ואולם, למרות החזון השאפתני והרצון הטוב של כל המעורבים בפרויקט הוא נתקל בקשיים רבים, עבר שינויים תוך כדי מימושו ובסופו של דבר דעך אל ספרי ההסטוריה של מערכת החינוך בישראל. בשנת 1998 קוצץ תקציב הפרויקט ופרופסור הררי התפטר מתפקידו כיועץ מיוחד למשרד החינוך. יו"ר איגוד תעשיות האלקטרוניקה, זוהר זיסאפל, הוציא הודעה מיוחדת שקבלה על הפגיעה בפרויקט וקראה לממשלה לשנות את החלטתה בטרם יהיה מאוחר מדי. "ההיסטוריה לא תסלח למי שיחמיץ הזדמנות נדירה להעמיד את ישראל בראש האומות בתחום המדעי והטכנולוגי, תוך ביטול הפערים החברתיים והכלכליים בתוכה", אמר זיסאפל. אבל הפרויקט המשיך לדעוך. ספרי הלימוד המיוחדים שנכתבו החלו להעלות אבק על המדפים ובשנת 2002 החליטה שרת החינוך לימור לבנת לסגור את מרכזי ההכשרה המיוחדים עבור המורים בפרויקט.
שלושה חוקרים מהמחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן, ד"ר דיוויד פורטס, ד"ר רוני מועלם וד"ר תמי לוי פירסמו לפני כשנתיים מחקר, שניסה להתחקות אחרי הגורמים לכישלון "מחר 98". בין הממצאים שלהם הם מונים את חוסר התיאום בין הגופים השונים שהיו מעורבים בתוכנית; את חוסר האחידות בתוכניות ההכשרה למורים; ההיערכות הלא נכונה לתיקשוב בתי הספר וחוסר ההבנה המערכתית של המשמעויות הכרוכות בכך; לוחות הזמנים הלא ריאליים; וכמו כן הוסיפו החוקרים: "הסיבה המרכזית לפערים הגדולים בין החזון למציאות היא התחלופה העצומה שהייתה במשרת שר/ת משרד החינוך מאז תחילת פרויקט "מחר 98". מאז תחילת שנות התשעים, כשזבולון המר יזם את הקמת "ועדת הררי", התחלפו 11 שרי חינוך (!). תחלופה זו היא האחראית הישירה לצמצום התקציבים, לשינוי סדרי העדיפות ולסגירת מרכזי המורים האזוריים."
ועוד הוסיפו החוקרים: "אחד הדברים שמכשילים שינוי במערכת החינוך הישראלית הוא טלטלת ה"רפורמות" בכל כמה שנים והעובדה שרפורמה חדשה סותרת על פי רוב את קודמתה. מערכת החינוך בנויה באופן שאינו מאפשר לראות שינויים משמעותיים בני קיימה בפחות מעשר שנים. לכן, שר חינוך המבקש לקדם את מצב החינוך המדעי בישראל יתקשה לראות את פרי עמלו בזמן כהונתו בתפקיד."
פנינה קנטי, תושבת צורן, מורה במקצועה, שפיתחה וניהלה את נושא הלמידה מרחוק במסגרת מחר 98 במחוז הצפון, כתבה לי על נסיונה בפרויקט: ""היינו מין סיירת כזו, קבוצה של משוגעים לעניין. אבל ביום בהיר אחד פוטרו 600 מנחים ב"מחר 98". רק למעטים (ולי ביניהם) היה מקום עבודה מסודר ביום שאחרי הפיטורין. מי שנשאר התעסק במילוי טפסים וביצוע מטלות ביורוקטיות ברוב הזמן. מנסיוני אז, אני יכולה להסיק לגבי פרויקט התיקשוב החדש: אתה לא צריך לחשוש, מערכת החינוך תהרוס את היוזמה הזו גם כן. רק חלק מהשינוי יוטמע ויהווה בסיס לשינויים עתידיים. אבל זה יהיה בבחינת מעט מדי, רדוד, וכרגיל במערכת החינוך שלנו – ביורוקרטי להחריד."
בשבועיים האחרונים התייחסתי כאן לפרויקט התיקשוב הלאומי, הקורם עור וגידים בימים אלה, עם תחילת הפיילוט הראשוני אותו הגדיר משרד החינוך. את הפרויקט הזה מובילים שר החינוך, מר גדעון סער, ומנהל מינהל מדע וטכנולוגיה במשרד החינוך, ד"ר עופר רימון. אבל, שר החינוך ימשיך בדרכו תוך שנה שנתיים ואני מנחש שגם ד"ר רימון לא ישרת בתפקידו לנצח. לאור נסיון העבר, גם פרויקט חינוכי לאומי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, עלול למצוא את עצמו מעלה אבק על מדפי ההסטוריה הישראלית. חוקרי מכון ויצמן כתבו במסקנות שלהם: "משרד החינוך אינו ארגון לומד: משרד החינוך חייב לפתח תרבות של הפקת לקחים. מדוע לא יזם משרד החינוך בעצמו תחקיר דומה לזה כדי לברר מה קרה ל"מחר 98"?"
אין מה להאשים דווקא את משרד החינוך בנושא הפקת לקחים ולקיחת אחריות. הרי זהו אחד מהקלקולים המרכזיים של מערכות השלטון במדינת ישראל. ולכן, אני חוזר על מה שכבר כתבתי כאן בעבר: היוזמה האמיתית לשינוי מערכת החינוך כבר החלה, והיא מגיעה למלמטה. מובילים אותה רשתות חינוך כמו אורט ישראל, מנהלים מוכשרים, ראשי מועצות מחוייבים ואירגונים פילנטרופיים. חלק מילדי ישראל יגיעו אל המאה ה – 21, עם משרד חינוך או בלעדיו. ומי שימתין למשרד החינוך, כולי תקוה שלא יתאכזב.
…
(תקציר הדברים האלה פורסם ב"גלובס" – 26 דצמבר 2010)
