ומי שמגיע אל רחוב זה לראשונה בחייו, משוכנע בדקות הראשונות שטעה בניווט, ובמקום לריכוז ההיי-טק המובטח, הובילו אותו גלגליו אל נקודת המוצא לסיור מאתגר במסלולי שטח, דיונות וביצות. שכן, כמקובל במדינתנו המפותחת, אין קשר בין כמות האנשים המאכלסים איזור מסויים, לבין שטחי החנייה המוקצים עבורם. ליתר דיוק, עבור דייריו הקבועים של הרחוב, כנראה נמצאה חנייה מספקת ומסודרת, החבויה היטב במתחמי המבנים בהם הם עובדים. ואולם, זר הבא לבקר, עתונאי המגיע לראיין, משקיע המגיע כדי להשתכנע, דינם שיסתפקו במה שתיכננו עבורם גאוני התיכנון והתעבורה שלנו. כלומר: כלום.
לא ממש כלום, אם ניקח בחשבון את השטח רחב הידיים הנפרש עדיין מול מבני ההיי-טק הנ"ל. שטח, שיום אחד ייבנו עליו בניינים מרשימים לא פחות, וגם הם, כמובן, ללא שמץ של תיכנון נכון לחניית אורחים. אך מכיון שבינתיים המגרשים ריקים, הרי שנוצרה בהם רחבת חנייה מאולתרת הקוראת דרור לדמיונו של הנהג הישראלי, רודף האתגרים ונטול האפשרויות. כך קורה, שבשטח נראות מכוניות משפחתיות צנועות מפלסות דרכן באומץ בין דיונות בוציות. ורכבים משרדיים מפוארים, שתוכננו לגלוש בדממה ברחובות פריז, דוהרים כאן לתוך שלוליות ענק, כשהם מתיזים לכל עבר קצף ומים מלוכלכים, ממש כמו הבוקרים הקשוחים, הדוהרים על סוסיהם בפרסומות לסיגריות.
ובעלי הג'יפים שבינינו זוכים להרגשה הנעימה של הגשמה אישית, ולהצדקה האולטימטיבית אל מול הביקורת של האשה: "ומה רצית, תגידי לי, את יודעת באיזה תנאים אני עובד, לאיזה מקומות פרימיטיביים אני מגיע כדי לבחון השקעה, ומהן הסכנות שעלי לצלוח כדי למצוא מקום חנייה? את באמת רוצה שאחרף נפשי להגיע למקום כמו "עתיר ידע" ברכב משרדי עלוב? חשבת על עתיד ילדינו הרכים?"
ואם כבר במקומות עתירי ידע אנו עוסקים, הרי שמותר להתנחם בכך, שכפר סבא אינה ייחודית. המבקר בפארק התעשייה של לוד, יכתת רגליו בעפר ובבוץ, ובביקורו השני שם כבר יידע שעדיף לחנות בשדה התעופה ולקחת משם טרמפ. מי שמבקר באיזור התעשייה המפואר של רמת החייל אחרי השעה שש בבוקר, מוטב שיגיע לפחות שעה לפני הפגישה המיועדת, בעבור סיכוי כלשהו למצוא מקום באחד מהמגרשים העלובים שהוצבו שם כלעג לאורחים מזדמנים. ובהרצליה פיתוח, בירת ההיי-טק הלא מוכתרת שלנו, ממשיכים לבנות בניינים ומגדלים, כי ממילא ההנחה היא, שאם מישהו מוכן לנהוג אל תוך הסיוט התעבורתי הזה, הרי שמגיע לו להיענש ולבזבז זמנו לשוא בהסתובבות ברחובות, בחיפוש חסר תוחלת אחר חנייה.
חלילה אין פה משום ביקורת כלשהי אל המתכננים האורבניים שלנו, נהפוך הוא. מלאי שמחה אנחנו על התזכורת היום יומית הזו, שנבדלים אנו משאר העמים. במיוחד מהאמריקנים היהירים, המעיזים לבזבז שטחים כה נרחבים על חנייה ציבורית. המגדילים בחוצפתם ומעניקים מקומות חנייה לנכים בכל מקום שרק אפשר. מאושרים אנחנו על הזכות להעניק משמעות חדשה למכוניות, שמתכנניהן האנטישמיים לא חשבו להגביה אותן עוד מספר סנטימטרים כדי להופכן ראויות לחנייה ישראלית טיפוסית. וכמובן, אסירי תודה כולנו לעיריות השונות, שבונות בלי סוף, אבל גם בלי חנייה, ובכך מאפשרות לעצמן גבייה עמוקה יותר של מיסים וארנונה. לרווחתנו כמובן. ונאמר תודה.
…
(פורסם ב"גלובס" – 18 מאי 2008)
תגובה אחת
הבעיה האמיתית היא חוסר ההשקעה בתחבורה ציבורית. ברוב הערים המפותחות בעולם יש תחבורה ציבורית שמשרתת את מרבית האנשים בצורה סבירה למדי ואף שלוקח קצת יותר זמן להגיע ממקום למקום זה אפשרי וגם ניתן לשמוע מוסיקה, לקרוא או לעשות מדיטציה על הדרך.