יזהר שי, יזם היי-טק,
משקיע הון סיכון
ואוהד נלהב,
כותב על השחקנים
ועל האירועים המרכזיים
בהיי-טק הישראלי.

עוד על יזהר...

האקדמיה מגיבהיום שישי, 24 באוקטובר 2014

********************************************************************************************

בתגובה לפוסט שהעליתי השבוע (" כרטיס כניסה להיי-טק למיוחסים בלבד? ") בעניין התשובה השלילית שקיבל ד' מהמוסד האקדמי אליו פנה לצורך בקשת מילגת לימודים, קיבלתי את תגובתו של פרופסור במוסד הזה, שמכיר את התכנית מקרוב. להלן דבריו המלאים כלשונם.

********************************************************************************************

אני חושב שאני הולך להרגיז מישהו שאף פעם לא פגשתי במה שאכתוב. אני חושב שהוא לא עושה את עבודתו כמו שצריך. אני מניח שבתור יזם הי-טק בכיר, משקיע הון סיכון, וכותב בלוג מוערך האחראי על הצלחות רבות וכתבות רבות, הוא בדרך כלל רגיל שמסכימים איתו. אבל אני כותב כדי לדווח לו שטעה וגרם עוול. כנראה שהוא יכעס.

הכל התחיל כשהוא התקשר אל קולגה שלי והציג עצמו בתור יזם היי טק וניסה להבין מדוע סטודנט מסויים שנקרא לו ד', לא התקבל לתכנית מסויימת אצלנו. התכנית הזאת היא תכנית שקיימת כבר יותר מעשר שנים אצלנו במוסד והיא המאפשרת לסטודנטים שמגיעים ממקומות בהם היה להם קשה "לממש את הפוטנציאל", לסגור פערים ולצאת עם תואר במדעי המחשב ולהצטרף לתעשיית ההי-טק.

התכנית שלנו היא הרבה יותר מתכנית מלגות ולא כאן המקום להרחיב עליה את הדיבור. אומר רק שהצלחתה אינה מוטלת בספק, היא העמידה בוגרים רבים שהצטרפו לתעשיה, המשיכו ללימודים מתקדמים ועוד.

בחזרה לסיפור של היזם. הוא ניסה להבין מדוע ד' לא התקבל, הוא הרי מכיר את הסיפור שלו אישית והוא בטוח שהוא יצליח ושמגיע לו להתקבל וכיוצא באלה דברים. אני בטוח שהדברים שאמר היזם היו נכונים ונאמרו מתוך דאגה כנה ואמונה אמיתית. אם הדברים היו נשארים במישור זה, היינו מקבלים את השיחה בתור דאגה כנה ורצון לעזרה.

אולם כאשר הדברים החלו לגלוש לביקורת על המוסד ועל התכנית ועל הקולגה שלי הדברים כבר מצטיירים לגמרי אחרת ואני חייב לתקן. ראשית, אם היה היזם המוכשר חושב רגע, היה מבין שאנו מקבלים שיחות כאלה חדשות לבקרים לגבי מועמדים רבים והוא לא הראשון ולא האחרון שמנסה להתערב ולשנות החלטה. זה בסדר גמור. אנו מקבלים את זה, וזה מעיד על איכפתיות ועל רצון לעזור. תמיד כמובן המועמד או מועמדת הם בעלי סיפור לא קל (שהרי אלה מלכתחילה המועמדים שמופנים לתוכנית) ותמיד הם בעלי יכולות אישיות שאנו לא הערכנו נכון. בכל מקרה ומקרה (כמו גם במקרה של היזם המוכשר) אנו מנסים להסביר באופן סבלני ומנומס את התהליך המורכב שבו אנו נוקטים ואיתו אנו מנסים לנבא את סיכויי ההצלחה של המועמדים בצורה אובייקטיבית.

אין לנו דרך יותר טובה, וגם כך אנו משקיעים משאבים רבים בדיוק כדי לתת הזדמנות לכאלה שבמקומות אחרים לא היו שוקלים כלל את מועמדתם. לבסוף, לפי נסיון העבר, דרך זו עובדת דווקא לא רע בכלל. אבל כנראה שליזם המוכשר יש שיטה טובה יותר: שיטת ההמלצות (דרך אגב, אנו בהחלט שוקלים גם המלצות בתהליך שלנו אבל לא רק המלצות). כלומר, לשיטתו, אנו נכשלים בתפקידנו אם לא קיבלנו מועמדים שממליצים עליהם! אז האם עלינו לקבל כל המלצה של כל אחד על כל מועמד?

כנראה שלא. כנראה שבמקרה זה התכוון היזם שנקבל רק את מועמד שהוא עצמו ממליץ עליו. הרי הוא יזם היי טק מוכשר והוא יודע ומבין טוב יותר מאיתנו שהרי "נכשלנו בתפקידנו". שנית, אנו יכולים לטעות. כמו שנדרש מאקדמאים, אנו הראשונים להודות שבודאי יש מקרים שבהם אנו טועים וטעינו. אבל כדי להיות הוגנים כלפי כל המועמדים האחרים וכלפי התהליך וכלפי המערכת, אין אנו יכולים לשנות החלטות על סמך שיחות טלפון ונסיונות לחץ כפי שהיזם ניסה לעשות. מלבד ד' יש עוד עשרות מועמדים אחרים שאין להם "חברים" בהיי טק כמו היזם המוכשר. האם זה יהיה הוגן כלפיהם לשנות את החלטתנו (שמתקבלת לאחר תהליך ארוך כל שנה ושנה) רק עבור מועמד זה או אחר?

עד לכאן ההסבר על הטענות הענייניות בנוגע למועמד ד'. אבל ברגע שהיזם המוכשר, שלא מכיר את הקולגה שלי ואת המסירות שלה ולא מכיר את התכנית שלנו ולא מכיר את ההצלחות שלה ואת הבוגרים שלה, מתאר את הקולגה שלי בתור מישהי ש"יושבת על כסא עור נוח ומפנק ומשקיפה מתוך בועה על העולם שבחוץ", אז כאן כבר אין כל טענה עניינית ורצינית, וכאן הוא טועה. הוא טועה ומטעה. אני אפילו ארחיק ואומר שהוא גם קצת יהיר (שזו כמובן תכונה חיובית עבור יזם היי טק מוכשר)  אם שהוא חושב שהוא יודע מספיק כדי לשפוט ולומר שאנו "נכשלנו בתפקידנו". לא "טעינו" חלילה, אלא "נכשלנו בתפקידנו", לא פחות.

כנראה שעשרות תלמידים של התכנית שהגיעו מהפריפריה והתקבלו לתכנית כשאף מקום אחר לא היה מוכן לקבל אותם, ולמדו והצליחו וסיימו את לימודיהם והשתלבו בתעשיה ורבים מהם אף חוזרים ועוזרים באופן פעיל לתוכנית ולסטודנטים החדשים, כנראה שכל אלה אינם מספיקים, שכן המועמד המועדף על היזם המוכשר לא התקבל ולכן כשלנו. ולבסוף גם אכתוב שאכן כן, אנשים יהירים לפעמים יכולים לגרום לי ולקולגות שלי לכעוס. מה לעשות, כאלה אנחנו האקדמאים. אפילו שאנו "יושבים במגדל השן" אנו גם בני אדם.

להמשך»

כרטיס כניסה להיי-טק – למיוחסים בלבד?יום רביעי, 22 באוקטובר 2014


בשבוע שעבר הצלחתי להרגיז בטלפון מישהי שאף פעם לא פגשתי. זה היה כשאמרתי לה שהיא לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך. אני מניח שבתור עובדת בכירה ומוערכת במוסד אקדמי מכובד, האחראית על פעילות מבורכת למען עידוד קליטתם ללימודים של מי שלא גדלו עם כפית של זהב במגירת הכלים שלהם, היא בדרך כלל רגילה לשמוע מחמאות ותודות. אבל אני התקשרתי כדי לדווח לה שטעתה וגרמה עוול. נראה שיש יש דברים שיותר נחמד לשמוע בטלפון מאשר תלונות מאדם זר שלעולם לא דיברת איתו לפני כן. והיא אכן כעסה.
הכל התחיל כשהתקשר אליי ד׳, בחור צעיר שסיים לא מזמן את שירותו הצבאי, וסיפר לי שהגיש מועמדות למילגה למימון תואר ראשון במדעי המחשב במוסד אקדמי ידוע. בוגרי המוסד הזה מתקבלים בקלות יחסית לעבודה בחברות היי-טק ורבים מהם גם פונים למסלול של יזמות. לימודים שם מהווים במובן מסויים כרטיס כניסה לבועת ההיי-טק הישראלי, המועדון הסגור שהמקומות בו בדרך כלל שמורים למי שהגיעו מסביבה מפנקת ותומכת, משירות צבאי שסלל עבורם את הקרקע באמצעות קשרים ובמקרים רבים גם הכשרה מקצועית וממשפחות שמסוגלות לתמוך כלכלית במי שצריכים להקדיש מספר שנים מחייהם כדי להתכונן לכניסתם למועדון היוקרה. מי שזכה בכך שמסלול החיים הזה נראה לו טבעי ונכון, מתקשה להבין שיש כאלה שמסתכלים על ההיי-טק הישראלי כמושג נחשק, מקום ייחודי שרק ברי מזל זכו להגיע אליו.
עשרות אלפי אנשים שנכללים בסקטור הזה רגילים לכך שהם עובדים מאוד קשה ונדרשים לסטנדרטים גבוהים ומחויבות עמוקה למקומות העבודה שלהם; הם משתכרים יפה אבל גם נתונים בכל זמן נתון לרוע גזירות הקיצוצים המתרחשים במחזוריות קבועה בענף; והם חייבים גם לשמור על עצמם מעודכנים לאורך על שנות הקריירה שלהם. אבל לפעמים קשה להם להבין עד כמה מבחוץ נחשבת עבודתם ליוקרתית ונחשקת, כזו שרבים שואפים להגיע אליה אבל לא יוכלו לפרוץ את תקרת הזכוכית איתה נפגשו בגלל נסיבות החיים השונות.
ולכן, מילגות ותכניות מיוחדות המסייעות לסטודנטים במוסד אקדמי לעבור את מסלול הלימודים המפרך תוך קבלת סיוע כלכלי ולעיתים גם אקדמי, הן בעלות משמעות כל כך קריטית עבור מי שמגיעים מחוץ למעגל. הן גם אחד מאותם מכשירים שיכולים לעזור להיי-טק להפוך ממועדון סגור ויוקרתי למערכת שיש בה פוטנציאל לתרום לסגירת פערים בחברה הישראלית ולמתן הזדמנויות לאנשים רבים נוספים, שיש להם היכולת והכישרון ושעשויים לתרום את תרומתם להיי-טק ולכלכלה בעבודתם הקשה ובכשרונם, אם רק תינתן להם ההזדמנות.
ובחזרה לסיפור של ד׳. לפני כחמש שנים הוא התקשר אליי, אז בחור צעיר בכיתה י״ב, ששאף לגשת לבחינת בגרות מורחבת במקצוע המחשבים, שכללה גם הגשת פרוייקט והגנה עליו בפני פאנל של בוחנים מטעם משרד החינוך. מאחר שבמקביל ללימודיו בתיכון הוא עבד כדי לסייע בפרנסת המשפחה הוא היה נקלע לפיגורים בלימודים וה״מערכת״ איבדה את סבלנותה אליו. אבל ד׳ לא הרים ידיים. הוא מצא מורה שהאמין בו והמורה המדהים הזה טרח להתקשר אליי ולהסביר לי שהוא מאמין בנער ושהוא יכול להגיע רחוק. פניתי אז לתכנת מחשבים מוכשר שהיכרתי וביקשתי ממנו לסייע בהתנדבות לד׳ ולעזור לו בהשלמת חומר. אירגנו לנער מחשב כדי שיוכל לבצע עליו את פרויקט הגמר שלו (נושא פעוט לתשומת מערכת החינוך: לא לכל תלמיד בבית ספר תיכון בישראל יש אפשרות לממן מכיסו מחשב אישי) והוא נרתם לנושא במרץ רב. בסופו של דבר ניגש ד׳ למבחן בגרות מורחב במחשבים, הגיש פרויקט גמר ונבחן עליו בפני בוחנים מטעם משרד החינוך, וסיים את המקצוע עם ציון בגרות של 95.
לאחרונה, לאחר שירות צבאי משמעותי, החליט שהוא רוצה לממש את החלום שלו לעבוד כאיש היי-טק. הוא הגיש בקשה למילגה, נבחן ביחד עם מועמדים אחרים וקיבל תשובה שלילית. כששוחחתי בטלפון עם העובדת המסורה שהיתה אחראית על המיונים, היא הסבירה לי באופן סבלני ומלומד על התהליך המורכב, שבו הם מעריכים את סיכוייו של מועמד להצליח. היא אמרה לי שהסיבה לדחייתו של ד׳ היא לא בעייה של מכסות אלא הערכת המומחים שסיכוייו לסיים את הלימודים קלושים ביותר. הם לא רוצים לייצר אצלו תחושת כישלון, כך הסבירה לי, ולכן עדיף שינסה לממש את עצמו באופן אחר.
כאן היה תורי לדווח לה, שלדעתי הצנועה הם נכשלו בתפקידם ובכך הצלחתי להעליב אותה קשות. אבל אני בכל זאת מתעקש: מבחנים כאלה ואחרים הם אולי מכשירים מעניינים בעלי יכולות חיזוי סטטיסטיות לא רעות, אבל הם אינם בשום אופן שיקוף מלא ליכולותיו של אדם ולמוטיבציה שלו להצליח. מי שמחזיק בידיו את מפתחות הכניסה לעתיד טוב יותר של בחור צעיר צריך להתייחס בחרדת קודש למפתחות הללו. וצריך גם להשתמש בהם לפעמים תוך זניחת כל מיני עקרונות אקדמיים או פסיכולוגיים חשובים, שמתאימים יותר לחממת המאמרים האקדמיים והדיונים בתוך היכל הזכוכית הנעים והחמים כל כך, במיוחד אם את יושבת על כיסא עור נוח ומפנק ומשקיפה מתוך הבועה על העולם שבחוץ ועל אלה המביטים עלייך משם בעיניים כלות.
ואם החשש הוא מחלילה ליצור אצל ד' ואנשים נוספים שכמותו חוויה של כישלון בעתיד, אנא הסירו דאגה מליבכם ידידיי אנשי האקדמיה המלומדים. כי החוויות שעבר ד' בחיים חישלו אותו כבר די והותר, הוא איננו זקוק להגנה המיותרת שאתם ממהרים להעניק לו. חשוב יותר שתתרכזו במתן הזדמנות לכמה שיותר אנשים צעירים שמוכנים לעשות כל מאמץ בכדי לקבל מכם כרטיס כניסה למועדון ההיי-טק הישראלי. ובינתיים, מי שבאמת חווה כאן חוויית כישלון אמיתי הוא אני, בכך שלא הצלחתי לשכנע אתכם לחשוב אחרת.
פורסם ב"גלובס" – 21 אוקטובר 2014


להמשך»

הירהורים על מחאת המילקייום שישי, 17 באוקטובר 2014

מחאת המילקי עוררה סביבה, כצפוי, שלל תגובות מסוגים שונים. קשת האפשרויות נעה בין הזדהות מוחלטת עם הצעירים שהחליטו לעזוב את הארץ אחרי שנקעה נפשם מהקשיים שהחיים במדינת ישראל מציבים בפניהם לבין אלה שמגנים אותם בכל תוקף מסיבות שונות. שר החקלאות יאיר שמיר אמר אתמול בראיון לגלי צה"ל שהצעירים שעוזבים את הארץ בגלל המילקי יותר מטרידים אותו מתופעת האנטישמיות המתגברת בעולם. תגובה אופיינית לממסד הישראלי, שמיהר לגנות את העוזבים ולהנמיך את טיעוניהם הקשים כלפי מדינת ישראל לרמת מחירו הנקוב של מעדן החלב בסופרמרקט השכונתי.

הרבה כותבים מלומדים ניסו בימים האחרונים לצייר פרופיל משותף לצעירים שהעדיפו לחיות בברלין שבגרמניה, באוסטרליה, בניו זילנד, בארצות הברית, או בכל מקום אחר – רק לא בישראל. אבל, הכותבים התקשו למצוא את המכנה המשותף ביניהם, פרט לעובדה המצערת שפשוט לא טוב להם כאן. יש ביניהם ימניים ושמאלנים, חילוניים ודתיים, בני כל העדות, בוגרי היחידות הכי קרביות בצה"ל וכאלה שלא שירתו כלל, אקדמאים בעלי תואר שני ושלישי וגם מי שאין להם תעודת בגרות מלאה, עולים חדשים וילידי הארץ. רובם הגדול גם לא עזבו ברעש ובצילצולים תקשורתיים. הם פשוט עייפו מאורח החיים שלהם בארץ, ערכו בינם לבין עצמם את חשבון הנפש שלהם ופנו לדרך חדשה במקום אחר.

למרות הרתיעה הטבעית שלי אל מול הקריאה המתריסה לגל הגירה המוני, שהתלוותה למחאה על יוקר המחיה בישראל (כבוד השר שמיר: אם במקרה לא הבנת, המילקי הוא רק סמל הוא לא הסיבה), אני מתקשה להזדהות עד הסוף עם הביקורות הגורסות שהעוזבים את הארץ בגדו במולדתם, הפנו עורף לרעיון הציוני והלכו לרעות בשדות של הגרועים שבשונאינו.

דווקא בתור מי שבחר לגור כאן בארצנו, אל מול אופציה אחרת – אטרקטיבית ומפתה ביותר – מתוך הכרה מלאה שזהו המקום הנכון עבורי ועבור משפחתי ומתוך הזדהות ערכית עמוקה עם החזון הציוני, אני מרגיש בנוח שלא לצאת במתקפה חזיתית כנגד מי שלא מצליחים להתלהב כמוני מעצם הזכות לחיות במדינת ישראל.

יש עיקרון חשוב שלומדת כל חברת סטארט-אפ בתחילת דרכה: מנהלי החברה וכל מי שאחראים על מוצריה ושירותיה השונים, חייבים להבין היטב מה הלקוחות שלהם רוצים ולעבוד קשה על מנת לשרת אותם נאמנה. רק כך אפשר להצליח. אבל, במדינת ישראל העיקרון הזה נשכח איפשהו בין הררי ביורוקרטיה, בתוך חוליי השוק המונופוליסטי הקיים כאן בתחומים שונים ובגלל סדרי עדיפויות לקויים. המדינה שלנו מעניקה ללקוחותיה הנאמנים, הלא הם אזרחיה, שירותים הולכים ומידרדרים, היא איננה מטפחת איכות חיים ברמה שרבים מתושביה שואפים אליה וביותר מדי מקרים היא מזניחה את חובתה להגן על השכבות הנזקקות לעזרתה. בנוסף, חלוקת הנטל איננה הוגנת ויוקר המחייה ומעמסת המיסים על כל מי שעובד קשה לפרנסתו הפכו לבלתי נסבלים. עד כדי כך שהלקוחות, אזרחי המדינה, מצביעים ברגליים.

הם קמים להם, רבים וטובים, בעיקר אנשים צעירים, ואומרים לנו ולמדינה: לא עוד. הם רוצים יותר ומסוגלים לקבל יותר במקומות אחרים, בהם הדשא ירוק יותר והמילקי זול יותר. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד אנחנו מגיבים ומה עלינו לעשות. האם ננהג כמו חברת סטארט-אפ, שמנהליה הבלתי מנוסים מאשימים את הלקוחות בחוסר הבנה אמיתית של צרכיהם? האם נאשים את השוק בכך שאיננו מתנהג בהתאם לציפיות שלנו? האם נפיל את האחריות לכישלון העסקי של החברה שלנו בהתפוצצות בועה כזו או אחרת בוול סטריט? ואולי להיפך?

אולי הגיע הזמן שננהג כמו מנהלים מנוסים וננסה להבין באמת איפה טעינו ובמה אנחנו יכולים להשתפר? אולי ניתן לקבוע סדרי עדיפויות לאומיים חדשים, שיביאו לידי ביטוי את המצוי מול הרצוי, יקחו בחשבון את מגבלותינו כמדינה קטנה, עדיין סטארט-אפ במובנים רבים, ובמקביל להפסיק להשלות את עצמנו שלמדיניות החוץ והביטחון של ממשלת ישראל אין השפעה ישירה וכואבת על רמת החיים שלנו ואיכותה.

סדר עדיפויות לאומי נכון יכול לייצר שלל של הזדמנויות מבטיחות עבור הדור הצעיר שבוחן את החיים בישראל אל מול החיים במקומות אחרים, אליהם הוא בהחלט יכול להגיע. הוא גם יכול לאפשר התמקדות ביצירת איכות חיים תחרותית, מהמובילות בעולם, על מנת לשכנע את הצעירים שבתוכנו שכדאי להם לחיות כאן לא רק בגלל חשיבותו של החזון הציוני, אלא כי בהחלט טוב לחיות כאן במבחן הפרמטרים השונים, שחשובים לדור הצעיר שגדל בארץ ובכל מקום אחר בעולם המערבי.

כי אנחנו רוצים שאנשים יחיו כאן לא רק כי אין להם ברירה ולא רק בגלל החשש מהאנטישמיות המכוערת, המרימה את ראשה מחדש ברחבי העולם. אנחנו רוצים שמי שגדלים היום בישראל יישארו לחיות בארץ גם בגלל שהיא המקום הכי טוב לחיות בו. וגם בגלל שהמילקי כאן יהיה זול יותר מברלין, או מניו יורק או מקופנהאגן.

פורסם ב"גלובס" – 14 אוקטובר 2014

להמשך»
התאמת עיצוב: לאון זינגר