יזהר שי, יזם היי-טק,
משקיע הון סיכון
ואוהד נלהב,
כותב על השחקנים
ועל האירועים המרכזיים
בהיי-טק הישראלי.

עוד על יזהר...

לך תדע מה יקרה מחריום רביעי, 17 בדצמבר 2014

כתב העת היוקרתי "האקונומיסט", פירסם בסוף השבוע מאמר המנסה לפענח את המנטליות של היזמים הישראלים והסיבות שגורמות להם למכור סטארט-אפים בשלבים המוקדמים של חייהם. המאמר מחמיא לישראל ולמיתוג שלה כאומת הסטארט-אפ, בה נוצר הריכוז הגבוה ביותר בעולם של סטארט-אפים לנפש.

לפי "האקונומיסט" כאלף חברות הזנק נוצרות בישראל מדי שנה ורבות מהן זוכות למימון של משקיעי הון סיכון. אבל, הסטטיסטיקה לגבי צמיחתן של חברות ההזנק הישראליות והגעתן למעמד של חברות עצמאיות לטווח ארוך מאכזבת. לדברי כותב המאמר, רוב היזמים הישראלים מעדיפים למכור את יציר מוחם הצעיר ואינם מתעקשים לגדל אותו למעמד של חברה בוגרת. רק 9% מהאקזיטים בישראל – בעשור שהסתיים בשנת 2012 – היו הנפקות ציבוריות, לעומת 20% בארצות הברית.

כותב המאמר תוהה, מהן הסיבות לכך שיזמים ישראלים מוכרים את החברה שלהם מהר מדי?

"האקונומיסט" מונה מספר גורמים אפשריים. השוק הישראלי נשלט על ידי מספר קטן של חברות גדולות החולשות על הכלכלה הישראלית וגם על הבורסה בתל אביב. באווירה כזו קשה לגדל חברות משמעותיות. תהליכי ההפרטה של שנות התשעים לא באמת ביזרו את מבנה המשק אלא העבירו את השליטה בו למספר מצומצם של חברות משפחתיות ויחידים בעלי ממון (ב"אקונומיסט" כנראה לא מכירים את המונח "טייקונים"). הבורסה בתל אביב נדרשת לרפורמות מרחיקות לכת כדי לאפשר לסטארט-אפים לגייס באמצעותה כספים. השקעות ההון סיכון בישראל מוטות באופן מובהק לכיוון מיזמים צעירים – כ-80% מכספי הקרנות מושקעים בשלבים מוקדמים לעומת כ-52% בארצות הברית, שם הדגש של היזמים וגם של המשקיעים שלהם הוא על מימון תהליך הצמיחה של חברות הזנק.

העיתון אכן עשה עבודה טובה בניתוח של המצב העובדתי, אבל בכל זאת החמיץ כמה נקודות בבואו לנתח את המוטיבציה של יזמים ישראלים למכור את החברה שלהם, אולי קצת מהר מדי. כי כשהיזמים שחיים כאן בארץ פוגשים בשלב די מוקדם בצמיחת המיזם שלהם בהזדמנות הנדירה לשנות את חייהם מקצה לקצה הם חייבים לשקול אותה בשיא הרצינות. בסכומים לא גדולים (הכל יחסי כמובן, אבל יחסית לארצות הברית מדובר באמת בסכומים נמוכים), יכול יזם ישראלי שמכר את הסטארט-אפ שלו בשלבים מוקדמים לאפשר לעצמו לקנות בית, לחיות חיים נוחים ונעימים, לצאת לחופשות ולנסוע ברכב מפנק. כל אלה הם דברים שעובד היי-טק ממוצע יכול לאפשר לעצמו בגרמניה או בארצות הברית אבל למרבה הצער הם רחוקים מרחק רב מהישג ידו של איש ההיי-טק הישראלי שמתמודד עם קשיי היום יום הכרוכים בחיים בישראל.

בנוסף, יזמים חיים כאן באווירה שמי שאינו גר בישראל יתקשה להבין אותה. הכל רותח מסביבנו, משבר רודף משבר, המלחמה הבאה תמיד מתקרבת והולכת והמלחמה הקודמת לעולם איננה רחוקה מספיק מזיכרוננו החרד. מסביבנו הומה מזרח תיכון אלים ומאיים ותחושת אי היציבות מחלחלת כבר שנים אל תוך גבולות ארצנו הקטנה.

תוסיפו לכל אלה את רפיסות המנהיגות, את היעדרן של דמויות בולטות בהנהגת המדינה שמסוגלות להשרות אווירת יציבות ורוגע על הדור הצעיר שחי כאן, את השחיתות הפוליטית וחוסר האמון הבסיסי של כולנו ש"יש על מי לסמוך", ומכאן שדי ברור שרוב היזמים יעדיפו להגיע לאקזיט מאשר לבנות לעצמם תוכניות ארוכות טווח.

הרי אפילו ממשלות, מי שאמורות להיות אי של יציבות שלטונית ומקור עידוד ליזמים שרוצים לבנות חברות גדולות, אפילו הן מחזיקות כאן מעמד פחות משנתיים ומתפרקות ברעש רב שהדיו נשמעים למרחקים. שרים שנושאים נאומים חוצבי להבות על הצורך בבנייתן של חברות ישראליות עצמאיות ויציבות ממהרים להתפרק מהממשלה שבשמה הם נשאו את הנאומים הללו, והכל בשם צירופי אינטרסים קצרי טווח וחסרי כל ערך אסטרטגי לטווח ארוך.

ובהינתן כל אלה, מה הפלא שהיזם הישראלי מעדיף למכור את הסטארט-אפ שלו לפני שיהיה מאוחר מדי. כי אצלנו, בניגוד לעמק הסיליקון החמים והנעים, לך תדע מה יקרה מחר.

(פורסם ב"גלובס" – 16 דצמבר 2014)

להמשך»

פרישה מסודרתיום רביעי, 10 בדצמבר 2014

לפני מספר חודשים התקשר אליי סמנכ"ל של חברת סטארט-אפ שבה אני מעורב כמשקיע. לאחר תקופה ממושכת של חילוקי דעות עם מנכ"ל החברה הם הגיעו למסקנה המשותפת שהגיע הזמן שדרכיהם ייפרדו.

עם קבלת ההחלטה הזו הם דנו ביניהם על הדרך הנכונה לבצע את הפרידה. לחברה יש לקוחות רבים בארץ ובחו"ל, והסמנכ"ל הפורש היה אחראי עד לאותו רגע על הקשר עם לקוחות אלה. בנוסף, מספר פרויקטים לטווח ארוך היו כפופים לו, מסוג הפרוייקטים שעתיד החברה תלוי בהצלחתם. עובדים רבים בחברה היו תחת ניהולו של המנהל הבכיר ומכאן שגם לגביהם היתה פרישתו הצפויה בעלת משמעויות רבות.

בגלל כל אלה, היה חשוב לכל הצדדים לוודא תהליך עזיבה מאורגן ומתוכנן היטב. ביחד עם מנהל כוח האדם בחברה תוכננה פרישה מסודרת. הסמנכ"ל הפורש נפגש עם הסמנכ"לים האחרים ובדק איתם מיהם הלקוחות, השותפים והעובדים בחברה שיושפעו מפרישתו. הוגדרו הפעילויות שצריכות להתקיים לקראת הפרישה הצפויה, נקבעו שיחות טלפון או פגישות פנים אל פנים עם לקוחות חשובים ומספר פגישות עם עובדי מפתח בחברה. נוסחו מכתבים קצרים ואימיילים לגיבוי הפגישות ושיחות הטלפון.

למרות חילוקי הדעות המשמעותיים בין המנכ"ל לבין הסמנכ"ל שלו, הם הצליחו לייצר ביניהם הבנה לגבי תהליך הפרישה, העברת סמכויות ושימור הקשרים הענפים עליהם היה אחראי הפורש. בסופו של דבר, שניהם בעלי מניות משמעותיים בחברה ולשניהם היה חשוב להבטיח שהפרידה הזו לא תגרום נזק כלשהו לגורמים הרבים המעורבים בה. בנוסף, חלק מעובדי החברה גויסו אישית על ידי הסמנכ"ל והיה חשוב להבטיח שלא יאבדו את אמונם בחברה ובהנהלה.

לבסוף, קבע הסמנכ"ל פגישות אישיות עם חברי הדירקטוריון ועם בעלי המניות העיקריים בחברה. הוא בא לפגישות עם כל אחד מאיתנו ובידיו מצגת מסודרת לגבי התובנות שלו מימי עבודתו בחברה והצעותיו לגבי המשך הדרך. אני מניח, שלא רק ממני הוא קיבל איחולי הצלחה כנים להמשך דרכו והמלצות חמות לכל מעסיקיו העתידיים.

זה לא היה תהליך חריג במיוחד. בסופו של דבר בכל חברה עסקית, ועל אחת כמה וכמה בחברות סטארט-אפ בהן מהלך העניינים תמיד אינטנסיבי ושוחק ביותר, יש חיכוכים וחילוקי דעות בין מנהלים. לפעמים חילוקי הדעות מתעצמים ומגיעים לנקודת רתיחה שממנה אין חזרה. עזיבה של מנהלים בכירים היא עניין שבשגרה, ובשגרה הזו נכללים לא רק סמנכ"לים אלא גם מנכ"לים של חברות שלעיתים מגיעים לסוף דרכם בחברה אותה הקימו בעצמם. ומכיוון שלכולם חשובה ההמשכיות, לכולם יש אינטרסים ברורים לגבי הבטחת המשך צמיחתה והצלחתה של החברה, הם עושים כל מאמץ כדי למזער את הנזק.

כך בסטארט-אפים. ומה באומת הסטארט-אפ? בשבועות האחרונים חזינו בהשתאות כיצד נקלעו ראש הממשלה ושריו למערכת יחסים עכורה שהביאה את ממשלת ישראל הנוכחית אל סוף דרכה בהצבעה אמש לפיזור הכנסת. שר האוצר ושרת המשפטים פוטרו. שרי החינוך, הבריאות, הרווחה והמדע התפטרו מיד לאחר מכן. כל השרים הפורשים הסתלקו ממשרדיהם בתוך ארבעים ושמונה שעות. אלפי פקידים, עשרות אלפי מורים, מאות אלפי חולים, מיליוני תלמידים ואזרחים נותרו תוהים לגבי תהליכים, תוכניות, רפורמות, פרויקטים, דיונים אסטרטגיים וחקיקה שנותרו תלויים באוויר כשסימני שאלה מדאיגים מרחפים מעליהם ותחושת תיסכול קשה מחלחלת בקרב מליוני "לקוחותיהם" של המנהיגים הבכירים שנהגו בחוסר אחריות משווע בצעדיהם הפזיזים.

נראה שאין להם מספיק מניות בחברה הזו שנקראת מדינת ישראל, או שאולי כבר מזמן איבדו את התקווה לגבי ערך מניותיהם והסיכוי שלהם לתרום לעליית הערך הזה בעתיד הנראה לעין. בעולם העסקים, היו המנהלים חסרי האחריות האלה נענשים בכך שלאור התנהגותם חסרת האחריות אף משקיע בר דעת ואף מנהל בכיר לא היו מעלים על דעתם לגייס אותם לעבודה כלשהי אצלם. אבל, האם אזרחי ישראל יידעו להעניש את המנהלים שבגדו באמונם?

פורסם ב"גלובס" – 9 דצמבר 2014

להמשך»

ילדים שבורים מקבלים הזדמנותיום שלישי, 2 בדצמבר 2014

רבות דובר לאחרונה על מאמצים שונים ומבורכים לשילוב חרדים בהיי-טק הישראלי. מיזמים כמו 'קמאטק' ו'רבטק' להכשרתם של חרדים לעבודה במקצועות ההיי-טק ופעילותן של חברות כמו אינטל ומיקרוסופט לעידוד מיקור חוץ לחברות המעסיקות נשים חרדיות, כל אלה מעודדים עבודה יצרנית בקרב המגזר החרדי, מה שגורם בסופו של דבר לתרומה משמעותית לכלכלה הישראלית ואפילו לקירוב לבבות.

בנוסף, הולכים ומתרבים הסימנים המעודדים לכניסתם של יזמים חרדים לזירת ההיי-טק הישראלי וקרוב היום בו נשמע על השקעות בחברות סטארט-אפ שבראשן הם עומדים. יעבור עוד זמן נוסף ובמועד לא רחוק מדי יגיעו גם האקזיטים.

אבל ישנם מקרים רבים בהם השילוב הזה נראה רחוק ובלתי רלוונטי.

ההערכה היא שכ 15% מהתלמידים החרדים אינם מתאימים ללימודי הישיבה התובעניים והאינטנסיביים. הם שורדים איכשהו את הלימודים בגילאי בית הספר היסודי אבל בד בבד עם התבגרותם אל תוך משטר הלימודים התיכוניים בישיבה הם אינם מסוגלים להתמודד ונושרים מהמערכת. משפחות רבות רואות בנשירה הזו כישלון שיש להתבייש בו והתוצאה היא שמאות בני נוער כאלה מוצאים את עצמם בכל שנה ללא מסגרת, מנודים מהחברה השמרנית הסובבת אותם ולעיתים רבות הם מגיעים לשוטטות מסוכנת ברחובות.

בשנים האחרונות נפתחו מספר ישיבות בעלות אופי מיוחד, המנסות להכיל את בני הנוער האלה ולתת להם מסגרת חינוך תורנית המותאמת לצרכיהם המיוחדים. הרב דב פרנק הקים ישיבה כזו לפני שלוש עשרה שנים על חלקת קרקע של תורם נדיב בישוב כפר זיתים, שלמרגלות הארבל. אתמול, בביקור של משלחת מארה״ב  של ידידי רשת אורט ישראל וחברי דירקטוריון בישיבת כפר זיתים, סיפרו לנו הרב פרנק ומנהל הכפר דוד בלוך את סיפורו של המקום. זהו סיפור של יזמות, נחישות ואחריות חברתית.

מזה 13 שנים, מתוכן שש השנים האחרונות בניהולה הפדגוגי של רשת אורט ישראל, הרב פרנק ואנשיו אוספים בחיבוק חם נערים חרדים שנפלטים ממסגרות הלימודים בישיבות החרדיות ומעניקים להם בית. בנוסף הם מקיימים כאן מסגרת לימודית המשלבת לימודים תורניים עם לימודי ליבה ומקצוע, במטרה לאפשר להם לחזור לקהילה שלהם כאנשים שניתנה להם הזדמנות נוספת ומשמעותית ביותר בחיים.

המסגרת הפדגוגית של אורט מאפשרת לתלמידי הישיבה לבחור באחד מתוך שלושה מסלולי לימוד מקצועיים, בנוסף ללימודי הליבה. התלמידים לומדים נגרות, חשמל או טכנאות מחשבים והכשרתם מספיקה כדי להשתלב מיידית בשוק העבודה. מסתבר שגם צה"ל מעריך את המקצועות האלה והבוגרים יכולים לשרת בצבא במקצוע שרכשו.

אבל, חלק מהבוגרים מעדיפים להתגייס דווקא לשירות קרבי בנח"ל החרדי. מנהל הכפר דוד בלוך הדגיש בפנינו שהישיבה איננה בהכרח מעודדת גיוס לצה"ל מול חזרה לאורח חיים חרדי בישיבה רגילה, אחרי שהבוגרים מסיימים כאן את חוק לימודיהם בסוף כיתה י"ב. ובכל זאת, מסתבר שאחוזי המתגייסים עולים בהתמדה עם חלוף השנים, מתוך בחירה טבעית של החניכים הבוגרים. עד כדי כך, שהישיבה שכרה בית נוסף עבור בוגריה, חיילים חרדים שמעדיפים לצאת מהצבא לכפר בסופי שבוע, בהם הם מעדיפים להימנע מהחיכוך הקשה ולפעמים אפילו הנידוי, הכרוכים בחזרה הביתה לבושים במדים של צה"ל.

126 תלמידים לומדים השנה בכפר זיתים והצפי לשנה הבאה כבר עומד על 140. הם מגיעים לכאן מכל קצווי הארץ, אם מיישובים מעורבים ואם חרדיים. אופקים, נתניה, נהריה, ירושלים, בני ברק, יבנה, רכסים, בית״ר עילית, גבעתיים וצפת מופיעות ברשימת היישובים הארוכה שנציגיהן לומדים בישיבה. התלמידים מתחזקים את המקום בעצמם: הם מנקים, מבשלים, מסדרים ובונים. הרבה מאוד מהפעילות מתבצעת בטבע המדהים שלמרגלות מצוקי הארבל ולמול נופי הכנרת והרי הגולן שממזרח. סדר יום טיפוסי משלב תפילות, לימודי תורה, לימודי מקצועות הליבה והשתלמות מקצועית, בנוסף לעבודות ברחבי הכפר ולעיתים קרובות טיולים בחיק הטבע.

לדברי המנהלים התלמידים הגיעו לכאן במקרים רבים עם תפיסה עצמית של כישלון. בנים למשפחות שמתביישות בהם ומחביאות את העובדה שהילד לא מסוגל להסתגל ללימודי ישיבה. אבל אחרי ארבע שנים בכפר הם מחוזקים ומצויידים במה שהם צריכים בכדי לבנות את עצמם ואת עתידם.

לקראת סיום הביקור שלנו במקום סיכם הרב פרנק עבורנו את הווית הכפר: ״מגיעים אלינו ילדים שבורים והם יוצאים מפה עם הזדמנויות שונות ואמונה מחודשת בעצמם. אנחנו כאן כדי להעניק אופק לחיים שלהם.״

(פורסם ב"גלובס" – 2 דצמבר 2014)

להמשך»
התאמת עיצוב: לאון זינגר