יזהר שי, יזם היי-טק,
משקיע הון סיכון
ואוהד נלהב,
כותב על השחקנים
ועל האירועים המרכזיים
בהיי-טק הישראלי.

עוד על יזהר...

הירהורים על מחאת המילקייום שישי, 17 באוקטובר 2014

מחאת המילקי עוררה סביבה, כצפוי, שלל תגובות מסוגים שונים. קשת האפשרויות נעה בין הזדהות מוחלטת עם הצעירים שהחליטו לעזוב את הארץ אחרי שנקעה נפשם מהקשיים שהחיים במדינת ישראל מציבים בפניהם לבין אלה שמגנים אותם בכל תוקף מסיבות שונות. שר החקלאות יאיר שמיר אמר אתמול בראיון לגלי צה"ל שהצעירים שעוזבים את הארץ בגלל המילקי יותר מטרידים אותו מתופעת האנטישמיות המתגברת בעולם. תגובה אופיינית לממסד הישראלי, שמיהר לגנות את העוזבים ולהנמיך את טיעוניהם הקשים כלפי מדינת ישראל לרמת מחירו הנקוב של מעדן החלב בסופרמרקט השכונתי.

הרבה כותבים מלומדים ניסו בימים האחרונים לצייר פרופיל משותף לצעירים שהעדיפו לחיות בברלין שבגרמניה, באוסטרליה, בניו זילנד, בארצות הברית, או בכל מקום אחר – רק לא בישראל. אבל, הכותבים התקשו למצוא את המכנה המשותף ביניהם, פרט לעובדה המצערת שפשוט לא טוב להם כאן. יש ביניהם ימניים ושמאלנים, חילוניים ודתיים, בני כל העדות, בוגרי היחידות הכי קרביות בצה"ל וכאלה שלא שירתו כלל, אקדמאים בעלי תואר שני ושלישי וגם מי שאין להם תעודת בגרות מלאה, עולים חדשים וילידי הארץ. רובם הגדול גם לא עזבו ברעש ובצילצולים תקשורתיים. הם פשוט עייפו מאורח החיים שלהם בארץ, ערכו בינם לבין עצמם את חשבון הנפש שלהם ופנו לדרך חדשה במקום אחר.

למרות הרתיעה הטבעית שלי אל מול הקריאה המתריסה לגל הגירה המוני, שהתלוותה למחאה על יוקר המחיה בישראל (כבוד השר שמיר: אם במקרה לא הבנת, המילקי הוא רק סמל הוא לא הסיבה), אני מתקשה להזדהות עד הסוף עם הביקורות הגורסות שהעוזבים את הארץ בגדו במולדתם, הפנו עורף לרעיון הציוני והלכו לרעות בשדות של הגרועים שבשונאינו.

דווקא בתור מי שבחר לגור כאן בארצנו, אל מול אופציה אחרת – אטרקטיבית ומפתה ביותר – מתוך הכרה מלאה שזהו המקום הנכון עבורי ועבור משפחתי ומתוך הזדהות ערכית עמוקה עם החזון הציוני, אני מרגיש בנוח שלא לצאת במתקפה חזיתית כנגד מי שלא מצליחים להתלהב כמוני מעצם הזכות לחיות במדינת ישראל.

יש עיקרון חשוב שלומדת כל חברת סטארט-אפ בתחילת דרכה: מנהלי החברה וכל מי שאחראים על מוצריה ושירותיה השונים, חייבים להבין היטב מה הלקוחות שלהם רוצים ולעבוד קשה על מנת לשרת אותם נאמנה. רק כך אפשר להצליח. אבל, במדינת ישראל העיקרון הזה נשכח איפשהו בין הררי ביורוקרטיה, בתוך חוליי השוק המונופוליסטי הקיים כאן בתחומים שונים ובגלל סדרי עדיפויות לקויים. המדינה שלנו מעניקה ללקוחותיה הנאמנים, הלא הם אזרחיה, שירותים הולכים ומידרדרים, היא איננה מטפחת איכות חיים ברמה שרבים מתושביה שואפים אליה וביותר מדי מקרים היא מזניחה את חובתה להגן על השכבות הנזקקות לעזרתה. בנוסף, חלוקת הנטל איננה הוגנת ויוקר המחייה ומעמסת המיסים על כל מי שעובד קשה לפרנסתו הפכו לבלתי נסבלים. עד כדי כך שהלקוחות, אזרחי המדינה, מצביעים ברגליים.

הם קמים להם, רבים וטובים, בעיקר אנשים צעירים, ואומרים לנו ולמדינה: לא עוד. הם רוצים יותר ומסוגלים לקבל יותר במקומות אחרים, בהם הדשא ירוק יותר והמילקי זול יותר. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד אנחנו מגיבים ומה עלינו לעשות. האם ננהג כמו חברת סטארט-אפ, שמנהליה הבלתי מנוסים מאשימים את הלקוחות בחוסר הבנה אמיתית של צרכיהם? האם נאשים את השוק בכך שאיננו מתנהג בהתאם לציפיות שלנו? האם נפיל את האחריות לכישלון העסקי של החברה שלנו בהתפוצצות בועה כזו או אחרת בוול סטריט? ואולי להיפך?

אולי הגיע הזמן שננהג כמו מנהלים מנוסים וננסה להבין באמת איפה טעינו ובמה אנחנו יכולים להשתפר? אולי ניתן לקבוע סדרי עדיפויות לאומיים חדשים, שיביאו לידי ביטוי את המצוי מול הרצוי, יקחו בחשבון את מגבלותינו כמדינה קטנה, עדיין סטארט-אפ במובנים רבים, ובמקביל להפסיק להשלות את עצמנו שלמדיניות החוץ והביטחון של ממשלת ישראל אין השפעה ישירה וכואבת על רמת החיים שלנו ואיכותה.

סדר עדיפויות לאומי נכון יכול לייצר שלל של הזדמנויות מבטיחות עבור הדור הצעיר שבוחן את החיים בישראל אל מול החיים במקומות אחרים, אליהם הוא בהחלט יכול להגיע. הוא גם יכול לאפשר התמקדות ביצירת איכות חיים תחרותית, מהמובילות בעולם, על מנת לשכנע את הצעירים שבתוכנו שכדאי להם לחיות כאן לא רק בגלל חשיבותו של החזון הציוני, אלא כי בהחלט טוב לחיות כאן במבחן הפרמטרים השונים, שחשובים לדור הצעיר שגדל בארץ ובכל מקום אחר בעולם המערבי.

כי אנחנו רוצים שאנשים יחיו כאן לא רק כי אין להם ברירה ולא רק בגלל החשש מהאנטישמיות המכוערת, המרימה את ראשה מחדש ברחבי העולם. אנחנו רוצים שמי שגדלים היום בישראל יישארו לחיות בארץ גם בגלל שהיא המקום הכי טוב לחיות בו. וגם בגלל שהמילקי כאן יהיה זול יותר מברלין, או מניו יורק או מקופנהאגן.

פורסם ב"גלובס" – 14 אוקטובר 2014

להמשך»

החלטות לשנה החדשהיום ראשון, 12 באוקטובר 2014

הימים החגיגיים האלה, בין מועד לחופשה לצום ולעוד חופשה, שלמרבה הצער כבר חולפים להם ביעף, מתאימים מאין כמוהם להחלטות כבדות משקל, שישפיעו על חיינו בשנה שנפתחה עלינו לטובה. הנה כמה מההחלטות לקראת השנה החדשה, המועמדות לאימוץ על ידי החתום מטה, כבר בימים הקרובים, בהנחה שיעברו את הסינון הראשוני ויימצאו ראויות ליישום.

להיות נחמד. אין כמו ביקור עבודה קצר בארצות הברית, אחד מני רבים, כדי להזכיר לי שוב, עד כמה פשוט להיות נחמד לאנשים. לחייך אל זר במעלית, לברך בבוקר טוב את מי שעומד על ידך בתור, לשתף ידיעה מעניינת עם הגברת שיושבת מולך ברכבת התחתית. חיוך לא עולה כסף, הוא אפילו לא כרוך במאמץ משמעותי. אבל אצלנו, במדינתנו הלחוצה והמיוזעת, הוא מצרך נדיר וקשה להשגה. אז השנה הזו נפתחת בחיוך רחב. אני מבטיח.

להיות נחמד ליזמים. העבודה שלי כמשקיע הון סיכון מחייבת ברוב המקרים מתן תשובה שלילית ומאכזבת לאנשים חכמים ואמיצים שהחליטו לצאת למסע ארוך ומפרך בדרך להגשמת חלומם. תשובה שלילית ממשקיע היא חוויה צפוייה, תכופה ביותר אבל תמיד מעצבנת ומתסכלת. אני רוצה לתת תשובות שליליות שמלוות בהסבר במידת האפשר, שמציעות גם עזרה ותמיכה, שמאחלות ליזמים שימצאו את המשקיע הנכון עבורם. אני מבטיח לנסות.

להיות נדיב, גם בעסקים. נכון, זה נשמע תמים ולא מציאותי, אבל win-win עדיין עובד פה ושם. לא צריך לנצח בכל ויכוח, לא חייבים להשיג את המכסימום האפשרי בכל משא ומתן. אני מחליט להיות נדיב ככל שאפשר, מקווה שבכך שלא חרצתי את גזר הדין שלי בעולם העסקים.

להקשיב. לקבל דיעות שונות. אני כמובן צודק, תמיד. אבל כמוני גם כולם סביבי כמובן צודקים, תמיד. מנקודת המוצא הזו אפשר לצאת להקשבה, לדו-שיח, להחלפת דיעות, לנסיונות שיכנוע. מתי בפעם האחרונה שיניתם את דעתכם בעניין עקרוני תוך כדי ויכוח? השנה אני רוצה למצוא הזדמנויות לשנות את דעתי בנושא חשוב. אני מבטיח לנסות.

לא להתרגז. לא בעסקים. לא בגלל מערכות השירות הציבורי הקורסות. לא מחוסר האונים המשווע של סוכנת שירות הלקוחות המעצבנת שלא פותרת את הבעייה שלי בסלולרי, באינטרנט, בעניין הכרטיסים למשחק של הפועל, בקשר להזמנה לטיסה לחו"ל. לא להתעצבן. אפילו לא לא מהפוליטיקאים שלנו. להישאר רגוע. להשתדל לחייך אל מצבים אבודים שכאלה. מבטיח לנסות.

להילחם בקיצוניות ובקיצוניים. אני מודה, שבדרך כלל אני מעדיף להתרחק מוויכוח עם מי שנמצאים באיזור הדימדומים. מי שמביעים דיעות קיצוניות, לפעמים הזויות. מי שמקללים את מי שחושב אחרת מהם. אני נמנע מהוויכוח איתם בעיקר מתוך התחושה שזהו בזבוז זמן וגם כדי להימנע ממתן הכרה למי שאינם ראויים שיכירו בהם. אבל, יותר מדי וויתרנו לעצמנו בנושא הזה. אז השנה אני מבטיח להילחם יותר. ובניגוד להבטחה הראשונה לעיל, אני גם לא רוצה להיות נחמד לקיצוניים. להיפך. אני מבטיח.

להמשיך לרוץ. כלומר, לרוץ במקום. בימים אלה, כל בר דעת הוא מינימום ספורטאי טריאתלון. החבר'ה פותחים את השבוע בסיפורי אימים על שמונים הקילומטר שגמאו בשבת על אופני השטח המדוגמים שלהם עוד לפני הנץ הזריחה, בדרכם לשלושה קילומטרים שחייה בים גבה גלי קפוא למדי, שלאחריהם רצו להנאתם עשרים קילומטר בעלייה תלולה. וכל זה הספיק להיות מתועד בתמונות מרהיבות בדף הפייסבוק שלהם עוד לפני שהשכמתי קום בשבת. לאור כל זאת, אני מחליט להמשיך לרוץ לי להנאתי על מכשיר הריצה הביתי שלי, אל מול מסך הטלוויזיה המשכיח ממני את ייסורי הריצה ומאפשר לי זמן איכות נטו עם גיבורי הסיטקומים האמריקאיים האהובים עליי. אני אמשיך לרוץ השנה, במקום.

להמשיך ליהנות מאוכל. ידוע לכל, שהנאה מאוכל היא אחד מחטאינו הקדומים, שנגזר עלינו לכלותם מהעולם. אלו הם ימי הזוהר של אוכלי הקטניות והעשבים, של הצמחונים והטבעונים, גורסי הירקות, סוחטי המיצים הטבעיים, צרכני מזונות נטולי גלוטן, נטולי סוכרים, נטולי שומנים ונטולי קפאין. בקיצור, נטולי טעם החיים. אבל, דווקא לאור האיום המתגבר מכל האנשים הבריאים הללו שמסביבנו, חובה עלינו, חובבי ומקדשי המזון הטעים, שמספרם הולך ופוחת ברחבי העולם, לדעת להמשיך ליהנות ממנת בשר עסיסית, מטובלת היטב ובמידת העשייה הרצויה. רק במידה כמובן, רק במידה. השנה אמשיך ליהנות מאוכל טוב.

להמשיך לזכור את סדרי העדיפות האמיתיים בחיים. אין כמו משפחה אוהבת וחברים תומכים. האושר האמיתי הוא לדעת שכל אלה סובבים אותך בשפע. הבריאות חשובה יותר מכל ההון שבעולם. חלומות מתגשמים אם עובדים קשה כדי לגרום להם להתממש. המזל בא מבפנים. לעשות למען האחר. כל זה נכון לכל שנה ויהיה נכון גם בשנה הזו. את זה קל להבטיח וגם לקיים.

פורסם ב"גלובס" – 7 אוקטובר 2014

(בתמונה: טיול שלכת הבוקר ב Palisades Park צפונית לניו יורק. הבטחה: השנה גם נמשיך לטייל ככל שנוכל)

להמשך»

שנה טובה מאינטליום רביעי, 1 באוקטובר 2014

אחת השאלות הכבדות, שמרחפת סביב ההיי-טק הישראלי מאז שככו הדי הלחימה בעזה, היא השפעת מבצע 'צוק איתן' על אמונם של משקיעים זרים ביציבות השוק המקומי וההשלכות האפשריות על שיתופי פעולה אסטרטגיים עם חברות היי-טק בין לאומיות גדולות. מאז כניסתה של הפסקת האש לתוקף פשטו בשוק המקומי סיפורים על אורחים רמי דרג שביטלו את ביקוריהם בארץ, על גורמים זרים – בעיקר אירופאים – שהחליטו להפסיק את פעילותם בישראל לפי שעה, על משקיעים שהביעו חשש להעמיק את מעורבותם באזור הכל כך לא יציב שלנו.

לאור כל אלה, הכרזתה של חברת אינטל בשבוע שעבר על כוונתה להקים בקריית גת את מפעל הייצור החדש שלה, המתקדם ביותר מסוגו בעולם, היא בשורה משמעותית ביותר ואיתות חשוב לעולם ההיי-טק הבין לאומי. נראה שאינטל מעריכה שלמרות הכל, מדינת ישראל היא מקום מספיק בטוח ויציב, עד כדי כך שהיא מפקידה בידי העובדים הישראלים בחברה חלק חשוב מכוח הייצור העתידי שלה.

אינטל תשקיע בהקמת המפעל החדש שלה בקריית גת כ – 6 מיליארד דולר. בתמורה, היא תקבל מענק של כ – 300 מיליון דולר מממשלת ישראל ותיהנה ממס חברות מופחת בשיעור 5% למשך עשר שנים. המפעל החדש יוסיף כאלף עובדים חדשים למצבת כוח האדם של החברה בארץ ובמשרד הכלכלה מעריכים שכ – 2,500 עובדים נוספים ייהנו מעבודות שונות הקשורות בבניית המפעל החדש.

גם הפוליטיקאים הישראלים לא החמיצו את החגיגות סביב הכרזתה של אינטל. ה'אחים' לשעבר, שר הכלכלה נפתלי בנט ושר האוצר יאיר לפיד, יצאו מגדרם – כל אחד בנפרד כמובן – כדי לפאר את פעולות משרדיהם סביב המפעל החדש של אינטל. ובצדק. נדרשו הקלות משמעותיות בתחום המיסוי ומענקים יפים, על מנת לשכנע את אינטל לבחור בישראל ולא במדינות אחרות המשחרות לפיתחה בכל זמן נתון.

כבר כתבנו כאן בעבר על עמידתה הגאה והאיתנה של ממשלת ישראל בזמן המשא ומתן בתחילת שנת 2012, בתקופת ממשלת נתניהו הקודמת, על הקמתו האפשרית של מפעל ייצור חדש של אינטל באזור בית שאן. שרי התמ"ת והאוצר דאז התחרו ביניהם מי מוכיח קשיחות יתר מול דרישותיה המפליגות של אינטל. התלונות הישראליות על הקלות המס המוגזמות העומדות על הפרק הודלפו בנדיבות ולא איחרו להגיע לכותרות העיתונים. כל זה הוביל בסופו של דבר להחלטה להקים את המפעל ההוא באירלנד, הפחות גאה אבל היותר פרקטית, ולאובדן מקור הכנסה לאלפי עובדים בחבל ארץ ישראלי מוכה אבטלה ואי פיתוח תשתיות לאומיות, שהיו עשויות להצעיד את האזור כולו שנות דור קדימה. נראה, ששרי הממשלה הנוכחית למדו את הלקחים הנדרשים ולקחו את התובנות הללו אל סבב הדיונים סביב מפעל הייצור החדש, סבב שלמרבה השמחה הסתיים בהסכמות מרחיקות לכת של שני הצדדים.

נכון לתחילת שנת 2014, על פי נתונים שפרסמה אינטל לרגל חגיגות ארבעים שנות פעילותה בארץ, סך הייצוא של מפעלי החברה בישראל הגיע ל- 35 מיליארד דולר. החברה השקיעה בעבר סך מצטבר של 10.8 מיליארד דולר בהקמת מפעלים ומרכזי פיתוח בישראל ומעסיקה כיום כעשרת אלפים עובדים, 60% מהם גרים דרומית לגדרה. בהינתן מעמדה של אינטל כאחת החברות הגדולות במשק הישראלי, הן מבחינת מצבת כוח האדם שהיא מעסיקה (ושתגדל עוד יותר בעתיד עם השלמת הקמתו של המפעל החדש) והן מבחינת היקף פעילותה המסחרית כאחד מהיצואנים הגדולים ביותר בישראל, היא תמשיך לאכלס כותרות בעיתונות הכלכלית והכללית כאחד.

ואולי זה יקרה כשפוליטיקאי תורן יחליט להרוויח כמה נקודות ציבוריות סביב הקלות המס להן זוכות חברות גדולות כמו טבע, צ'קפוינט ואינטל. או שמא זה יקרה כשפוליטיקאית חרוצה תחליט לצבור פופולריות בקרב קהל בוחרים פוטנציאלי באמצעות קריאה לעובדי אינטל להתאגד תחת הסתדרות העובדים. ואולי אותה פוליטיקאית תקרא גם לעובדי אינטל להצטרף להפגנות החרדים נגד עבודה בשבת. דוגמאות מרגיזות למדי, אך לא מופרכות, בהתחשב בעובדה שכל אחת מהן כבר התרחשה בעבר, תוך ניצול מעמדה המיוחד של אינטל במשק הישראלי ובתודעה של הציבור הרחב בארץ.

נקווה, שכמו שקרה בעבר, גם בעתיד יידעו המנהלים הבכירים של אינטל לספוג בשתיקה את הקרנבל הפופוליסטי התורן שיתרחש מתישהו סביב פעילות החברה בארץ והחברה תמשיך להיות אחת מספינות הדגל המובילות של הכלכלה הישראלית. לפחות כיום, עם פתיחת השנה החדשה, אינטל בהחלט שולחת להיי-טק הישראלי בפרט ולכלכלת ישראל בכלל, ברכה יפה וחגיגית לשנה טובה מאוד.

(פורסם ב"גלובס" – 30 ספטמבר 2014)

להמשך»
התאמת עיצוב: לאון זינגר