יזהר שי, יזם היי-טק,
משקיע הון סיכון
ואוהד נלהב,
כותב על השחקנים
ועל האירועים המרכזיים
בהיי-טק הישראלי.

עוד על יזהר...

הכלכלה החדשה – במגננהיום רביעי, 25 בפברואר 2015

אחת ההתפתחויות הדרמטיות שהביאה עימה מהפכת הטכנולוגיה בשנים האחרונות היא ״הכלכלה השיתופית״. באמצעות הטכנולוגיה נוצרו שירותים ומוצרים רבים, המאפשרים יצירת מודלים עסקיים רווחיים בעלי תקורה מינימלית, שמייצרים ערך למאות מליוני צרכנים מצד אחד ומאפשרים הכנסות נאות למליוני אנשים פרטיים, המספקים את שירותיהם באמצעות הפלטפורמות החדישות העומדות לרשותם.

חברת Uber היא אולי הדוגמה הבולטת מכולן, הן בגלל ערך השוק המרשים שהוענק לה בהשקעות פרטיות לאחרונה (ההערכות הן שהמליארד האחרון עליו דווח בימים אלה הושקע בהערכת שווי של מעל ארבעים מליארד דולר) והן בגלל הנתונים המספריים המלמדים על הכלכלה שחברה זו מייצרת סביבה: למעלה מ 160 אלף נהגים נרשמו באפליקציה של Uber, וכ 50% מהם מעולם לא שימשו קודם לכן כנהגים לפרנסתם. ההערכות בשוק הן שהחברה גבתה מנוסעיה כ – 2 מליארד דולר בשנת 2014 והחלק שלה בהכנסות אלו הוא כ 20%.

כאמור, Uber היא אולי הסמל הבולט ביותר של הכלכלה השיתופית אבל ארצות הברית שופעת בדוגמאות רבות אחרות. חברת Instacart מבצעת משלוחים מהסופרמרקט עד הבית; Shyp היא שירות משלוח חבילות בידי שליחים עצמאיים; TaskRabbit מקשרת את לקוחותיה עם אנשי שירות שיבצעו עבורם סידורים שונים כמו לעמוד בתור כדי לשלם עבורם חשבונות או לקחת את הכלב למספרה; אנשי Luxe Valet מוצאים חנייה עבור רכבי לקוחות החברה בזמן שאלה ממהרים לפגישה או לקונצרט; והדוגמאות רבות ומגוונות.

גם בישראל ראינו את התהוותן של חברות סטארט-אפ לא מעטות על בסיס מודל כלכלי שיתופי. Buzzr הוא הסטארט-אפ הישראלי שמאפשר ביצוע שליחויות על ידי אזרחים מהשורה; EatWith מחברת בין מי שאין להם חשק לבשל היום לבין מי שמוכנים להעניק להם חוויה קולינרית מיוחד במטבח הביתי שלהם; וכמובן Fiverr, אולי החברה הישראלית הגדולה בתחום זה, מחברת בין מליוני לקוחות לבין מליוני ספקי שירותים קטנים, שעלותם כחמישה דולר.

אבל, לא הכל זוהר בממלכת הכלכלה השיתופית. כמקובל בזמן מהפכות, יש מי שינסה להתנגד אליהן ולהכשילן. בימים אלה מתבררות בבתי משפט פדרליים בארצות הברית שתי תביעות כנגד החברות Uber והמתחרה שלה Lyft בטענה, שהן חייבות לסווג את הנהגים שלהן כעובדי חברה ולא כספקי שירות עצמאיים. הפסד בתביעות הללו יכול להוות מכה אנושה עבור חברות אלו ותקדים מסוכן עבור כל חברות הכלכלה השיתופית.

שכן, העלות הכרוכה בשכר מינימום לכל ספקי השירותים למיניהם, אם אכן יסווגו כעובדים, ובנוסף תשלומי מיסי מעביד, ביטוחים ותנאים סוציאליים נוספים, העלות הנוספת הזו עלולה לשמוט את הקרקע מתחת למודל העסקי החדשני של חברות אלו ולהפוך אותן בין לילה לחברות מפסידות ולא תחרותיות בעליל. המבחן שבתי המשפט יידרשו לו בארצות הברית בבואם להחליט בנושא זה, יהיה מהות היחסים שבין מאות אלפי הנהגים, השליחים, ספקי השירות למיניהם, לבין החברות המקשרות אותם ללקוחותיהם. יחסי עובד מעביד נקבעים במידה רבה על פי מידת השליטה של החברה בספק השירות שלה. אם יש לחברה שליטה בהפסקת עבודתו, אם היא קובעת את שכרו והיא גם מכתיבה תנאים נוספים, הרי שבמקרים רבים ייקבע שמתקיימים כאן יחסי עובד ומעביד. והמבחן של Uber ודומותיה לגמרי איננו פשוט, שכן חברות אלו אכן מכתיבות תנאים ברורים ומוגדרים היטב להעסקת ספקי השירות במסגרתן.

אל הפירצה הזו ישמחו להיכנס אירגוני עובדים וגם רשויות מקומיות ולאומיות. ולא רק בארצות הברית אלא גם במקומותינו שלנו. בשנה שעברה כבר ראינו את עיריית תל אביב מאיימת בתביעה על תושב העיר שהשכיר את דירתו דרך AirBnB וחרג מהגדרת הדירה לצרכי מגורים ושלא לצרכי מסחר; ובמקרה אחר, לא מזמן דיווח ׳גלובס׳ על תלונתו של יושב ראש התאחדות בתי המלון על כך שמשכירי הדירות ב AirBnB אינם נמצאים תחת פיקוח הדוק כמו המלונאים וגם אינם נדרשים לשלם מיסים כחוק.

האם נראה את בית המשפט בישראל מתערב ביחסים העסקיים שבין ספקי שירות לבין חברות הכלכלה השיתופית החדשה? האם נראה אירגוני עובדים בישראל מנסים לאמץ אל תוכם אלפי ספקי שירותים בטענה שהם מנוצלים על ידי חברות גדולות וכוחניות? ואיפה יעמדו המחוקק והרשויות בדיון הזה, לכשיתעורר ויתעצם, גם כאן אצלנו? לפחות כפי שנראים הדברים כרגע, היתרונות שבעקרונות הכלכלה השיתופית גדולים בהרבה מחסרונותיה האפשריים.

ולכן, לא נותר לנו אלא לקוות שהרשויות השונות יתאימו את החקיקה ואת הרגולציה ליתרונות הברורים של כלכלה זו ופוטנציאל התעסוקה והפרנסה הגלומים בה עבור מליוני אנשים. מותר לנו לצפות, שינסו להימנע ככל האפשר מפגיעה בהיווצרותם של מודלים כלכליים חדשניים, שלפי שעה מיטיבים עם כל מי שמעורב בהם.

(פורסם ב"גלובס" – 24 פברואר 2015)

להמשך»

חסרי תואר אקדמי – אז מה?יום רביעי, 25 בפברואר 2015

לפני מספר שנים, במהלך ביקור בארצות הברית, צפיתי בלארי קינג, המראיין המיתולוגי של CNN, משוחח עם ביל גייטס ״סניור״, האבא של ביל, ההוא שהקים את מיקרוסופט ושהיה במשך שנים רבות האיש העשיר בעולם.

בשלב מסויים במהלך הראיון שאל קינג את גייטס האבא האם כבר סלח לביל הבן על כך שלעולם לא סיים את חוק לימודיו הרשמי בהרווארד. גייטס ״סניור״ חשב קצת ואז, עד כמה שזכור לי, ענה בשיא ברצינות שאחרי שנים רבות הוא ואשתו הצליחו להשלים עם הידיעה שהבן שלהם הוא בעצם ״נפל קולג׳״ (college dropout) והם כעת שלמים עם עצמם, עם החלטות הבן שלהם ועם הדרך בה החליט לחיות את חייו. נראה, שאם הבן שלך הקים את אחת החברות היותר משמעותיות שקמו אי פעם, ששינתה את חיי האדם המודרני במובנים רבים ואגב עשותו זאת הפך לאדם העשיר בעולם, אם כל זה קרה הרי שגם הורה שמרן וקפדן יהיה מוכן לוותר לילד שלו על החלום להחזיק יום אחד באמתחתו גם תואר אקדמאי אחד לפחות.

נזכרתי בראיון ההוא השבוע, כשבפעם השלישית בתוך פחות מעשרה ימים פגשתי עוד יזם שוויתר על לימודים אקדמאיים כבסיס לתיכנון הקריירה שלו. והשלושה האלה מתווספים לרשימה גדלה והולכת של יזמי היי-טק ישראלים שמקדישים את מיטב שנותיהם הצעירות ליצירת חברות חדשניות במקום להשקיע את השנים הללו בישיבה ממושכת בהרצאות ובהכנות אין סופיות למבחני הסימסטר באוניברסיטה.

הפרופיל שלהם הוא די דומה. הם גדלו עם מחשב צמוד, החלו לתכנת להנאתם בגיל 12 (לפעמים גם בגיל צעיר יותר), בגיל 16 כבר עבדו כפרילנסרים בחברות היי-טק, בצבא הם נחטפו ליחידות טכנולוגיות ועם שיחרורם כבר היה להם קצה החוט או הרבה יותר מזה לסטארט-אפ הראשון שלהם.

בלי הרבה התחבטויות הם הולכים אחרי החלום שלהם ומנסים לממש אותו כחברת היי-טק שתכבוש את העולם. הם אינם מתרגשים מהסטטיסטיקות האכזריות שמלמדות באופן עקבי, שהרבה יותר בטוח ללכת לאוניברסיטה, ללמוד לתואר, לסיים אותו בהצטיינות, לחפש עבודה ולהיחטף על ידי גוגל או פייסבוק שירפדו אותם בתנאים מפנקים ובמשכורות עתק, כל זאת במקום לנסות לייצר במו ידיהם את גוגל או פייסבוק הבאות. כל בר דעת, במיוחד הורה מבוגר ואחראי, יידע לציין בפניהם שלמרות שביל גייטס, מייקל דל, סטיב ג׳ובס ומארק צוקרברג הצליחו בחיים גם בלי לסיים אוניברסיטה, עדיף אולי שתהיה להם תעודת ביטוח כלשהי בצורת תואר אקדמי, למקרה שייכשלו חלילה במיזם שלהם. אבל הם יודעים שיצליחו בסטארט-אפ שלהם, כי הרי יזם ישיג את מטרתו, ואם אתה לא מאמין בכך אתה ממילא לא יוצא לדרך היזמית.

אלפי יזמים מסתובבים כיום בשדרות ההיי-טק הישראלי. סביבם עובדים עשרות אלפי אנשי תוכנה. האם לימודים אקדמאים במוסד ״מכובד״, אולי אפילו תואר בהצטיינות, עושים אותם טובים יותר, מתאימים יותר לעבודתם, האם הם יזמים טובים יותר ממי שלא למדו כלל? אני מסופק. קשה לי להאמין שיש מחקר שמוכיח קשר בין הצטיינות אקדמית לבין הצלחה יזמית. אני מוכן גם להמר שבמקצועות הפיתוח המודרניים יתקשו החוקרים להוכיח מתאם אמיתי בין מצטייני האקדמיה לבין מובילי הפיתוח בחברות ההיי-טק.

אני מוכן להסתכן בעימות ידידותי עם חברים רבים, מרצים בתחומים שונים במוסדות אקדמיים ברחבי הארץ, ולהצהיר שרוב זמנם של סטודנטים במוסדות האקדמיים הטכנולוגיים, מבוזבז על הדגשים הלא נכונים. לפחות ככל שהדבר נוגע לאלה מתוכם שלא מייעדים לעצמם מסלול אקדמי כמדענים. אני מוכן גם לנחש שבעוד כשניים שלושה עשורים ההכשרה האקדמית בצורתה הנוכחית, תהיה בלתי רלוונטית לחלוטין. לפחות בכל מה שנודע לחדשנות ויזמות בהיי-טק. כי את הידע והמיומנות ירכשו לעצמם הצעירים של הדורות הבאים בלימוד עצמי ובכלי למידה מותאמים לאופיים וליכולותיהם האישיות. את השאר ילמד אותם הניסיון המעשי. תפקידה של האקדמיה יהיה להשלים להם את מה שאי אפשר לרכוש במקום אחר, אם יש בכלל דבר כזה.

ועכשיו, חזרה למציאות, מה אני עונה לסטודנטים שניגשים אליי באופן קבוע בתום הרצאה על יזמות ושואלים אותי אם יש טעם להמשך לימודיהם או שכדאי להם לנטוש הכל וללכת אחרי החלום שלהם? מה אומר לילדיי שלי, אם ישאלו אותי את אותה השאלה בדיוק? האם יהיה בי האומץ לעודד אותם לעזוב הכל ולפנות להגשים את החזון הבוער בעצמותיהם? האם לא נכון יותר לדרוש מהם להשלים תואר אקדמי קודם לכל דבר אחר? לפחות אצלי, היום הזה הולך ומתקרב. ומהי העצה שלכם?

(פורסם ב"גלובס" – 17 פברואר 2015)

להמשך»

הכפתור האדום – פרק ב'יום רביעי, 11 בפברואר 2015

אתמול בערב נכחתי בכנס השנתי למאבק באלימות ברשת, שאירגנה עמותת "הכפתור האדום". עמותה זו מגדירה את עצמה כסטארט-אפ חברתי אשר חרט על דגלו את המאבק באלימות ברשת. אנשי "הכפתור האדום" פיתחו טכנולוגיה המאפשרת לגולשים ברשת לדווח באופן מיידי על כל גילוי של אלימות ברשת, אותה הם חווים אם כקרבנות ואם כעדים להתרחשות.

המוצר שלהם הוא תוסף חינמי לדפדפן האינטרנט ובקרוב תושק גם אפליקצייה סלולרית. לחיצה על הכפתור האדום מצלמת את אירוע האלימות ומתקשרת אותו למרכז הבקרה של המיזם. שם נבחן האירוע על ידי מתנדבים, שפועלים להסרת התוכן הפוגעני ומדווחים לגורמים המתאימים, כולל היחידה המיוחדת ללוחמה בסייבר של משטרת ישראל.

כתבתי כאן כבר בעבר על "הכפתור האדום". לפני כשנה וחצי זה היה מיזם בתחילת דרכו והיזמים שלו, סטודנטים לתואר מנהל עסקים במרכז הבין תחומי בהרצליה, הקימו אותו במסגרת לימודי היזמות – בהם הם מחוייבים גם לפרויקט מעשי. הם באו להתייעץ איתי לגבי הפרויקט והאפשרויות השונות לקדם אותו לכלל נראות ציבורית והפצה רחבה. כבר אז היה ברור, שהם מחוייבים ל"כפתור האדום" הרבה מעבר לניקוד האקדמי שהוא יקנה להם. ואכן, הפרויקט תפס תאוצה ונמצא בימים אלה בתנופה משמעותית בחזיתות השונות בהן הוא פועל.

בפאנל מיוחד שהנחה אמש עדי זוטא, אחד מהיזמים, הוא אירח את חברת הכנסת יפת קריב (יש עתיד), ד"ר מירן בוניאל ניסים – חוקרת בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט, רב פקד גלעד בנט -  היועץ המשפטי של יחידת הסייבר במשטרת ישראל וגל יוסף, יו"ר מועצת התלמידים הארצית. מדברי המשתתפים עלתה תמונה עגומה למדי לגבי האלימות ברשת. בני הנוער חשופים לאלימות קשה, הן בתכניה והן במימדי האיומים המיידיים על שלומם ועל בטחונם האישי והם פוגשים את האלימות הזו בכל מקום וירטואלי בו הם בוחרים להיות – בווטסאפ, בטוויטר, בפייסבוק, בסיקרט, בצ'אטים או פשוט באתרי האינטרנט השונים. ד"ר בוניאל ניסים ציינה שהתופעה שחווים בני הנוער שלנו היא בין לאומית באופיה, חלק מהעולם שבתוכו גדלים הילדים שלנו. ילדים בגיל ההתבגרות ברחבי העולם הם קרבנות לאלימות דיגיטלית קשה אבל גם במקרים רבים חלק מהתופעה, ובאופן קיצוני ביותר. קשה להתנחם בידיעה הזו.

חברת הכנסת קריב הצביעה על אלימות המבוגרים ברשת וסיפרה על דברי האלימות הקשים שהיא סופגת בדף הפייסבוק שלה. ואכן, במיוחד בימים אלה שלקראת בחירות, השיח הציבורי הדיגיטלי בישראל התיר כל רסן. מאות אלפי הערות נכתבות מדי יום מעל גבי כל דף דיגיטלי אפשרי והן מכילות קללות, איומים, השמצות, איחולי מוות בצורות שונות, עלבונות והאשמות. מה הפלא, שהשיח הזה עובר לילדים של אותם הורים שמרשים לעצמם, והוא מופנה כלפי חברים שלהם לספסל הלימודים או בכל פורום חברתי אחר.

אלון בר דוד, שותפו של זוטא למיזם, חשף אתמול נתונים משמעותיים לגבי מיזם "הכפתור האדום". בשנת 2014 קיבלו מוקדי המתנדבים של הכפתור האדום 7,431 דיווחי אלימות ברשת. קצב הפניות הנוכחי עולה על ארבעים דיווחים בכל יום. בעקבות פעילות "הכפתור" הורדו מהרשת עשרות סרטונים אינטימיים בהם נחשפו קטינים, הוסרו מאות דפים אלימים והעברו לטפול המשטרה כמה עשרות מקרים בעלי אופי פלילי. 63% מהלחיצות על "הכפתור האדום" מונעות מהרצון לדווח על קבוצת שנאה, 14% מדווחים על הסתה כלפי מישהו או מישהי, 7% מדווחים על סרטון אלים, 5% מתארים חשש מאובדן חיים. יש כיום כ 8000 משתמשים פעילים של הכפתור ברחבי הארץ והכוונה היא להגיע לעוד כמה עשרות אלפים בשנה הקרובה. העמותה משתפת פעולה עם חברת פייסבוק והגיעה ביחד איתה למצב שבו 90% מהתכנים המדווחים על ידי הכפתור האדום מוסרים מיידית מהרשת החברתית. ב"סיקרט" אחוזי ההסרה הם 95% ודווקא ביו-טיוב האחוזים נמוכים למדי – בסביבות ה 40%.

בין הסיפורים הקשים שסיפר בר דוד לקהל, היה סיפורו של א', שלחץ על הכפתור האדום בשעה 00:26 באחד מימי השנה שעברה. "מאיימים עליי שיעלו תמונות שלי ברשתות החברתיות, אני חייב את עזרתכם דחוף. אני לא מפסיק לבכות ואני לא מצליח לשבת דקה ברוגע" הוא כתב. 24 דקות לאחר מכן הגיעה ניידת משטרה לביתו של א', בהמשך הוא קיבל סיוע מהרשויות והאיומים לגביו הוסרו. נער אחר החליף את תמונת פרופיל הפייסבוק שלו לחבל תלייה וכתב פוסט פרידה לחבריו ומשפחתו. הדיווח הגיע מיידית לכפתור האדום, הועבר לטיפול המשטרה שהגיבה במהירות והצילה אותו. אתמול חזינו בתמונת הפרופיל המזעזעת בה בחר ולאחר מכן ראינו את דף הפייסבוק הנוכחי שלו, אופטימי ומחוייך.

"הכפתור האדום" הוא סטארט-אפ בתחילת דרכו. כמו כל מיזם אחר, הוא מאפשר ליזמים שלו להגשים את חזונם האישי, אבל במקרה המיוחד הזה הוא מאפשר גם לקהל הרחב והאיכפתי לקחת חלק חשוב בהצלחתו. למעשה, ללא שיתוף פעולה נרחב מצד הקהל, הסטארא-אפ הזה לא יגשים את ייעודו. ובמובן הזה, כולנו בעלי מניות בכפתור האדום ומן הראוי שכולנו נתרום להצלחתו. למען בטחוננו האישי בעולם הדיגיטלי, ובעיקר למען בטחונם של ילדינו.

 

אלון בר דוד ועדי זוטא, יזמי הכפתור האדום



(פורסם ב"גלובס" – 10 פברואר 2015)

להמשך»
התאמת עיצוב: לאון זינגר