בסקר שנערך בקרב קהיליית איצטדיון הסטארט-אפ ופורסם כשבוע לפני הבחירות זכה הפוליטיקאי הטרי יאיר לפיד לרוב גורף. הוא היה חביב ההיי-טק הישראלי ובצדק. לפיד מיצב את עצמו כנציגו של מעמד הביניים המטאפורי, אליו משתייכים, לפחות רגשית אם לא סטטיסטית, רובם המכריע של אנשי ההיי-טק.
הם עובדים קשה לפרנסתם, משלמים אין סוף מסים, נושאים בנטל המילואים, תורמים תרומה מכרעת לכלכלה הישראלית ורובם, מה לעשות, לא מצליחים לגמור את החודש. עשרות אלפי אנשי היי-טק הצביעו עבור יאיר לפיד ומפלגתו בבחירות האלו וביחד עם עוד מאות אלפי בוחרים אחרים שלחו אותו אל משרתו הרמה.
לפיד היה עבורם תקווה למשהו חדש, אפשרות קלושה שבזכותו אולי יש עתיד טוב יותר אי שם מעבר לפינה. כאיש היי-טק, אני מרשה לעצמי להעיר למר לפיד מספר הערות ברוח החשיבה של הסקטור הזה (כן, אני זוכר את דבריך מר לפיד: "אנחנו לא סקטור, אנחנו הרוב פה").
ובכן, מר לפיד, נתחיל בזה שכנראה עשית השבוע את הדבר הנכון בכך שהיטלת עלינו גזירות כלכליות כואבות. קיבלת תקציב גרעוני שנוצר על ידי ראש ממשלה פופוליסטי וממשלה בזבזנית. התנדבת להיות המוציא לפועל של גזירות האין ברירה ולהפוך להיות שק החבטות של ראש הממשלה חסר האחריות שניהל את הממשלה הקודמת. אנחנו מבינים את כל זה ומסכימים איתך שכנראה אין ברירה.
אנחנו גם מקבלים בהבנה את העובדה, שהפרת הבטחת בחירות מפורשת, כמו שכל ערוצי הטלוויזיה שמחו להציג אתמול במהדורות החדשות. הם הציגו אותך מודיע מפורשות שלא תעלה מסים למעמד הביניים. לא נורא, גם ראש הממשלה הבטיח זאת, ממש באותן מילים. זה בסדר, אנחנו כבר חונכנו שפוליטיקאים צריכים להבטיח אבל לא חייבים לקיים.
אבל בכל זאת יש לנו הערה בנושא, אדוני שר האוצר. תראה, אי אפשר להמשיך ככה. הגיע הזמן לשנות סדרי עדיפות לאומיים. כמו שכל מנכ"ל בחברת סטארט-אפ יודע: אי אפשר לעשות הכל. צריך לקבוע סדרי עדיפויות ולבנות תקציב בהתאם. זה נכון גם למדינת ישראל.
אנחנו לא יכולים להשלות את עצמנו שהכל אפשרי ולהמשיך לקצץ באופן רוחבי. כי "רוחבי" פירושו ששוב אתה פוגע בסקטור שהפקיד בידיך את התקווה שלו לעתיד טוב יותר. וההחלטות האלו, על סדרי עדיפויות, הן אלו שבאמת ידרשו ממך כישורי מנהיגות ויושרה ציבורית. כולם יודעים מהן האבנים השואבות של התקציב במדינת ישראל ועד שלא ייקבעו שם סדרים חדשים, אין סיכוי לעתיד טוב יותר עבור מי ששלחו אותך אל משרתך הנוכחית.
אדוני שר האוצר, כרגע אין ברירה, אנחנו מפרגנים לך. אבל לקראת התקציב הבא אנחנו מצפים ממך להפגין אומץ לב, יוזמה ונחישות. בהצלחה!
…
(פורסם ב"גלובס" – 8 מאי 2013)
להמשך»
הודעתו של משרד החינוך בשבוע שעבר, כי ייאבק בתופעת ההעתקות בבחינות באמצעות שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לשיבוש התקשורת הסלולרית בבבתי הספר מעוררת התפעלות מתושיית המשרד ומיכולתם היצירתית של אלה האמונים על חינוך ילדינו.
בעיני רוחנו מצטיירם פקחים אמיצים של משרד החינוך הישראלי, כולם גברים חסונים, יפי הבלורית והתואר, בוגרי סיירת מטכ"ל והשייטת, המתגנבים באישון ליל אל בתי הספר הבעייתיים שסומנו מראש בסמני לייזר מיוחדים בתור כאלה הדורשים טיפול מיוחד בשל ריבוי העתקות בתחומם.
מיטב בחורינו מתקינים בבתי הספר הללו מכשירי ציתות ומעקב, מגובים במצלמות וידאו מיוחדות ואמצעי תקשורת סודיים שעתידים לדווח, בתקשורת מוצפנת כמובן, על כל פעילות חשודה למרכז הבקרה הארצי למניעת העתקות והונאה במערכת החינוך הישראלית.
המרכז המתקדם הזה, אי שם במרכז הארץ, מאוייש על ידי בוגרי 8200, העומדים יום וליל על משמרתם למען טוהר החינוך במדינת ישראל. הם אוספים את התשדורות הסודיות מכיתות הלימוד, מאזינים ללחשושי תלמידים בחמש שפות שונות ומעבדים את אין סוף הנתונים שזורמים לשם מבתי הספר באמצעות תוכנות מתקדמות, שרק ההיי-טק הישראלי יודע לייצר כמותן.
מכשירי הציתות המותקנים בבתי הספר מתוחכמים עד כדי כך שהם מסוגלים להבחין בין תשדורת תמימה לבין שידור סלולרי פסול. וכך, תלמיד השולח לאמו הודעת ווטסאפ דחופה בנוסח "אוף אמא, מה יהיה, שוב שכחת להכין לי סנדביץ' עם שוקולד לבית ספר, תגיעי לכאן במיידי" מסומן על ידי המכשירים כעוד תלמיד מפונק וחסר חינוך אבל הודעתו נשלחת ללא הפרעה.
אך לעומת זאת תלמידה, שבמכשיר הסלולרי שלה מאותרת נוסחה לפתרון בעייה טריגונומטרית סבוכה ומכילה את המילים "טאנגנס", ו"משולשים חופפים", הופכת מיידית למבוקשת. התשדורות הסלולריות שלה נחסמות ובמקומן משודרות הודעות סתמיות המכילות לינקים ללהיטיהם של ג'אסטין ביבר ופסיי. במקביל מוקפצים לכיוונה של אותה תלמידה סוררת צוותים מיוחדים של בוגרי יחידות המסתרעבים, מחופשים בתלבושת האחידה הבית ספרית, על מנת לעוצרה בהקדם האפשרי, הרבה לפני שתצליח לגרום נזק בלתי הפיך.
בנוסף לכל אלה, עמלים אנשי משרד החינוך על סתימת הפרצות הקוראות לגנבים, הלא הם תלמידי ישראל. הם עושים זאת על ידי כתיבת בחינות שמותאמות למאה הקודמת ולא למאה הנוכחית. בחינות, הבודקות יכולת שינון אין סופי של חומר מיותר ומבוססות על עבודה אינדיבידואלית, כל תלמיד בפני עצמו, ללא חקירה וניתוח של החומר הנלמד וללא שיתוף עם חברים לספסל הלימודים.
כי הרי ברור לנו שבאומת הסטארט-אפ איננו רוצים תלמידים חוקרים, העובדים בצוותים, המשתפים את חבריהם ודנים עימם במידע שאספו, תוך התייעצות עם מוריהם ועם מומחים שונים. איך ייבחנו תלמידים שכאלה, איך ייקבעו הציונים שלהם והחשוב מכל: איך נחסום את התקשורת הסלולרית ביניהם?
…
(פורסם ב"גלובס" – 1 מאי 2013)
ובנימה קצת יותר כבדת ראש, הנה דבריו של מנדי רבינוביץ', מנהל התיכון הריאלי ("בית בירם") בחיפה, כפי שפירסמנו השבוע ב Start-up Stadium , בנושא זה:
מִשְׁטור החינוך
————
עם סיום ימי הזיכרון הלאומיים נפתחת בכל שנה מחדש "עונת בחינות הבגרות" ובוּקַה וּמְבוּלַקַה אוחזת במערכת החינוך.
שריקת הפתיחה נשמעה מירושלים בדמות ההודעה הדרמטית של הפעלת אמצעים טכנולוגיים לשיבוש התמסורת הסלולרית, כחלק מהמאבק על טוהר הבחינות.
באחת, אוּשר מחדש שתלמידי ישראל הם אכן חבורה כללית של רמאים, שהדרך הטובה להתמודד עימם הינה באמצעות יבוא של שיטות הפועלות בהצלחה רבה בבתי הכלא הביטחוניים של שירות בתי הסוהר. אולי כדאי שנזכיר למובילי המיזם הטכנולוגי החדש שתלמידינו נדרשים כבר שנים מספר להפקיד את המכשירים הסלולריים בפינת חדרי הבחינות.
מוטב יעשו אם את המשאבים הללו יפנו לכיוונים מועילים כמו אִפְשוּר זמן לבירור ערכי עם תלמידינו בסוגיות של כבוד, יושרה ואמון. אם אכן אנו סומכים על מנהלי בתי הספר והמורים הבה נניח בידיהם את המשימה לחנך את תלמידינו להיות אזרחים ישרים ושומרי חוק – אין צורך בהחדרת אמצעי פיקוח משוכללים. בהקשר זה ראוי היה גם שנפקיד בידי מורי התלמידים את משימת ההשגחה ונאמין בהם ללא צורך בקבלני השגחה חיצוניים. הכיוון החשוב ביותר בו עלינו ללכת הוא שינוי פדגוגי עמוק במתכונת בחינות הבגרות למען למידה מיטבית המשלבת מעורבות פעילה של הלומד ויצירה עצמאית של ביצוע הבנה משלו, בלשון העם- "פרוייקט" (עיין ערך תכנית ה"מארג" בבית ספרנו).
ועוד הערה אחרונה הנוגעת למושג ההעתקה – העתקה, שיסודה ברמאות ובגניבת דעת, ראויה לכל גינוי ולתגובה חריפה, חד משמעית שבצידה תשלום מחיר אישי ובית ספרי גבוה (כמו שלילת זכאות לתעודת בגרות מצד התלמיד ו/או ביטול הסמכתו של בי"ס מועד להגיש אליה). לחילופין, הגיעה העת שנעז להיפרד מדפוס הבחינה שמעצב את אופני הלמידה לאישיים – תחרותיים ולהתקדם לעבר מתכונת המשרתת את מיומנויות המאה העשרים ואחת, קרי – עבודת צוות, למידה עצמאית וכישורי הדּיינות ופרזנטציה מיטביים.
מנדי רבינוביץ'
להמשך»
השבוע הזה החל במהומות ובשביתות, אבל, אחרי הרעש הגדול שקטה הארץ. חברת אל על שבה לטוס, הממשלה הבטיחה, בצדק, לממן את רוב הוצאות האבטחה של המוביל הלאומי והסתדרות העובדים ויתרה על זכותה להשבית את נמל התעופה הבין לאומי של מדינת ישראל.
אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה. ממשלת ישראל יכולה היתה להודיע מראש, בזמן אישור הסכם השמיים הפתוחים, שהיא תישא בנטל העודף של הוצאות האבטחה באל על. היותה של אל על חברת התעופה הבטוחה בעולם הוא נכס לאומי ובתור שכזה ממשלת ישראל בהחלט צריכה לממן את עלותו.
הסתדרות העובדים נכנסה אל הסיכסוך הזה כמי שעטה על שלל רב. היה ברור לכל, שהסכם השמיים הפתוחים מיטיב עם רוב האנשים שהיו אמורים להשתתף בשביתה המיותרת בנתב"ג. עובדי רשות שדות התעופה יהיו בין הנהנים הראשונים והישירים מההסכם הזה, שיגביר את כמות הנוסעים בשדה ויצריך כוח עבודה נוסף. אבל מה זה לעומת ההזדמנות שניתנה להסתדרות להשבית את ערוץ הקשר החשוב ביותר של מדינת ישראל עם העולם, ולהוכיח שוב – בפעם המי יודע כמה – מי מנהל את המדינה ושולט בתשתיות המרכזיות שלה.
חברת אל על נסחפה אל תוך מערבולת השמיים הפתוחים כשהיא מנסה לרכוב על גלי אהדה ציבורית ותחושת קיפוח. מדוע אנחנו מאפשרים לתחרות לא הוגנת לפגוע באחד מסמלי הלאום שלנו ואיך קורה שממשלת ישראל איננה מתחשבת ומאלצת אותנו להתחרות, כאילו היינו סתם עוד חברה. שלא לדבר על כך, שממשלות זרות אינן מעניקות לנו את אותם תנאים הוגנים. משום מה, כל טענות הקיפוח הללו נעלמו ברגע שממשלת ישראל החליטה לטפל בטיעון היחיד שאכן היה מוצדק – עלות הוצאות האבטחה. מה שמטיל ספק באמינות כל יללות החמס וטענות הקיפוח ששמענו ללא הפסק.
הנה נתון נוסף, שמשום מה נעלם לחלוטין בדיון הציבורי המתלהם: אל על איננה טסה בשבת. החברה המתייעלת, הנלחמת על קיומה, שטענה השבוע לחוסר הגינות וקיפוח, משביתה בכל שבוע את כל צי המטוסים שלה ליממה שלמה. הגיע הזמן לשחוט סופית את הפרה הלא קדושה הזו ולאפשר לאל על נוכחות הוגנת בתחרות הבין לאומית. השבתון השבועי מייצר חברת תעופה בלתי יעילה, שאיננה מנצלת את משאביה ואיננה מצייתת לכללים עסקיים הגיוניים. הייתי מצפה מעובדי אל על ומקברניטיה להילחם על זכותם לעבוד כמו כל חברת תעופה אחרת בעולם ולהוות גורם תחרותי אמיתי בשווקים הבין לאומיים.
כי עד שזה יקרה, אני ועשרות אלפי אנשי היי-טק אחרים, כמו גם אנשי עסקים ממגזרים אחרים, ניאלץ לטוס בחברות שכן מוכנות להחזיר אותנו הביתה, אפילו בשבת. למרבה הצער, השינוי החשוב הזה לא יקרה בקרוב. השמיים יכולים לחכות.
…
(פורסם ב"גלובס" – 24 אפריל 2013)
להמשך»
