יזהר שי, יזם היי-טק,
משקיע הון סיכון
ואוהד נלהב,
כותב על השחקנים
ועל האירועים המרכזיים
בהיי-טק הישראלי.

עוד על יזהר...

Dear James, we will winיום רביעי, 23 ביולי 2014

Dear James, thank you for the email you sent me last night following the phone conversation between us. You brilliantly expressed your empathy with the suffering on both sides of the current "conflict”. You expressed your support for our hope for better times and summed up in that you are praying for quick and just peace for everyone living in our long suffering neighborhood. Your writing was beautiful and balanced. I thank you.

I want to apologize, James, that we had to end our conversation a little earlier than planned and hurriedly; that was completely rude. You see James, the sirens that sounded throughout our city, towards the end of our phone conversation, compelled us to run to the protected area in less than 90 seconds, which doesn't leave much time for polite good-byes. We kind of have this thing, James. We may not be polite, but we desire to live. When we are shot at, we have an interesting habit: we tend to protect ourselves and our children. We don't want to get hurt. Our country invested countless resources in protecting all of us. Normally, our Government does not expect us, the citizens, to defend with our bodies against the attacks that occur periodically, every few years. We believe that self-defense is the responsible and correct behavior.

And therefore, dear James, our “conflict” does not show well on TV and social networks. It does not appear to be "balanced". Because we are careful to survive the salvos of hundreds of rockets systematically aimed at our homes and our children. I am aware that many people around the world would like to see here a balanced number of victims on both opposing sides. Some draw, such as at the World Cup, with one side only winning in a penalty shoot-out. People would probably prefer to hear about several hundred Israeli civilians dead and wounded and may then express a little more solidarity with our endless suffering. But I hope you understand me, James, I prefer to look bad on screen but stay alive and breathing, together with my family, as abnormal as our life may be.

And I am not going to apologize for this, James. Not at all. I am also not going to apologize for expecting my Government to instruct our military to not leave a stone standing in a house from which rockets are being fired at my children or from which our soldiers are being threatened. It is even somewhat personal, James, you know? Because I really don't like to see my children running to a bomb shelter to survive a rocket attack intended to murder them and many other citizens. Besides, my son Lior right now is somewhere in the Gaza hell. He was sent there with his friends to protect the citizens of Israel, amongst them his brothers and his parents. And really, but really, I have no problem, neither conscientious nor ethical if IDF artillery turns into rubble every structure from which he or his friends, or my children or any other Israeli children, wherever they are, are threatened. Even if the result is not balanced, even if it does not look good in pictures.

But do not worry, James. Our cooperation, which we discussed in the last few months, will remain completely intact. You don't have any reason to reconsider your joint investment with us, since the rockets raining on our heads these days will switch very soon, as it has happened many times in the past, with the quiet after the storm. And when the long-awaited peace arrives, you will feel very comfortable coming back here for your traditional annual visit. We will go to the best restaurants of Tel Aviv, visit promising high-tech companies, discuss the market trends, and consider many varied collaborations. And you will return to your country, distant and quiet, and wonder about these strange Israelis, who can invent the world’s most innovative technologies and build around them substantial high-tech companies, but are unable to grow brave leaders, who will create a new and better reality around them, instead of returning time and again to familiar patterns of behavior, which are outdated and losing.

In the meantime, dear James, we are here. We continue to work, to develop and to dream about a better future. We have no intention of going anywhere else, James. Your investment with us is a very good move. We will stay here forever. Justice is on our side. And we are going to win.

(Published by "Globes", July 22nd, 2014; English: Gershon Schatzberg)


ג'יימס היקר, אנחנו ננצחיום שלישי, 22 ביולי 2014

Dear James,

תודה על האימייל היפה ששלחת לי אמש בעקבות שיחת הטלפון בינינו. ניסחת להפליא את הזדהותך עם הסבל משני צדי המתרס של ה"קונפליקט" הנוכחי. הבעת את תמיכתך בתקוותנו לימים טובים יותר וסיכמת בכך שאתה נושא תפילה לשלום מהיר וצודק לכל מי שגר בשכונתנו ידועת הסבל. כתבת דברים יפים ומאוזנים. אני מודה לך.

אני רוצה להתנצל ג'יימס, על כך שנאלצנו לסיים את שיחתנו קצת מוקדם מהמתוכנן ובחופזה לא מנומסת לחלוטין. אתה מבין ג'יימס, האזעקה שנשמעה ברחבי הרצליה, לקראת סוף השיחה, אילצה אותנו לרוץ למרחב המוגן תוך פחות מדקה וחצי, מה שלא מותיר יותר מדי זמן לדברי פרידה מנומסים. כי יש לנו קטע כזה ג'יימס. אנחנו אולי לא מנומסים אבל חפצי חיים אנחנו. כשיורים עלינו יש לנו הרגל מעניין, אנחנו נוטים להגן על עצמנו. וגם על ילדינו. אנחנו לא רוצים להיפגע. המדינה שלנו השקיעה אין סוף משאבים בהגנה על כולנו. בדרך כלל לא מצפים מאיתנו, האזרחים, להגן בגופנו כנגד ההתקפות המזדמנות עלינו במחזוריות קבועה אחת לכמה שנים. אנחנו חושבים שהגנה עצמית היא התנהגות אחראית ונכונה.

ולכן, ג'יימס היקר, ה"קונפליקט" שלנו לא מצטלם טוב בטלוויזיה וברשתות החברתיות. הוא לא נראה "מאוזן". כי אנחנו באמת מקפידים להינצל ממטחים של מאות רקטות המכוונות באופן שיטתי על בתינו ואל ילדינו. אני מודע לכך שאנשים רבים ברחבי העולם היו רוצים לראות מספר קורבנות מאוזן משני צדי המתרס. מין תיקו כזה, כמו במונדיאל, ניצחון של אחד הצדדים רק בפנדלים. אנשים היו מעדיפים כנראה לשמוע על כמה מאות אזרחים ישראלים הרוגים ופצועים ואולי היו אז מביעים קצת יותר הזדהות עם הסבל שלנו, המתמשך גם הוא לאין קץ. אני מקווה שתבין אותי, ג'יימס, על כך שאני מעדיף להיראות רע על גבי המסכים אבל עדיין נושם וחי ביחד עם משפחתי את חיינו, גם אם הם לא נורמליים, ככל שיהיו.

ואני לא מתכוון להתנצל על כך ג'יימס. ממש לא. גם לא אתנצל על כך, שאני מצפה מהממשלה שלי להורות לצבא שלנו שלא להשאיר אבן על אבן בבית ממנו יורים רקטות על הילדים שלי, או שמאיימים ממנו על החיילים שלנו. זה אפילו קצת אישי כזה, ג'יימס, אתה יודע? כי אני ממש לא נהנה לראות את הילדים שלי רצים למקלט כדי להינצל מהתקפת רקטות, שנועדו לרצוח אותם ועוד אזרחים רבים אחרים. וחוץ מזה, הבן שלי מסתובב כרגע אי שם באזור התופת של עזה. הוא נשלח לשם עם חבריו כדי להגן על אזרחי ישראל וביניהם האחים שלו וההורים שלו. וממש, אבל ממש אין לי שום בעיה, לא מצפונית ולא ערכית, אם תותחי צה"ל ירסקו עד עפר כל מבנה שממנו מאיימים עליו או על חבריו, או על הילדים שלי או על כל ילד ישראלי אחר, באשר הוא נמצא. גם אם התוצאה היא לא מאוזנת, אפילו אם היא איננה מצטלמת היטב.

אבל אל תדאג ג'יימס. שיתוף הפעולה בינינו, עליו שוחחנו במהלך בחודשים האחרונים, לא ייפגע לחלוטין. אין לך סיבה כלשהי לשקול מחדש את השקעתך המשותפת איתנו, שכן מטר הרקטות הנוחתות על ראשינו בימים אלה יתחלף בקרוב מאוד, כמו שכבר קרה פעמים רבות בעבר, בשקט שאחרי הסערה. ולכשיגיע השקט המיוחל, אתה תרגיש מאוד בנוח לחזור לכאן לביקור השנתי המסורתי שלך. נצא ביחד למסעדות הטובות של תל אביב, נבקר חברות היי-טק מבטיחות, נדון במגמות השווקים ונשקול שיתופי פעולה רבים ומגוונים. ואתה תחזור מכאן אל ארצך שלך, הרחוקה והשלווה, ובליבך תביע השתאות מסוימת על הישראלים המוזרים הללו, שמסוגלים להמציא את הטכנולוגיות החדישות ביותר בעולם ולבנות סביבן חברות היי-טק מדהימות, אבל אינם מסוגלים לגדל בקירבם מנהיגים אמיצים, שיידעו לייצר מציאות חדשה יותר ונכונה יותר סביבם, במקום לחזור פעם אחרי פעם על תבניות התנהגות מוכרות, מיושנות ומפסידות.

ובינתיים ג'יימס יקר, אנחנו כאן. ממשיכים לעבוד, לפתח ולחלום על עתיד טוב יותר. אין בנו שום כוונה ללכת למקום אחר, ג'יימס. ההשקעה שלך בנו נכונה ומובטחת. אנחנו נישאר כאן. אנחנו צודקים. אנחנו ננצח.

(פורסם ב"גלובס" – 22 יולי 2014)


מסתתרים מאחורי המסיכהיום שלישי, 15 ביולי 2014

כצפוי, לא עבר זמן רב מדי עד שאפליקצית הסודות החדשה Secret זכתה לימי התהילה שלה בבלוגוספירה המקומית בזכות השמצות אנונימיות כנגד מספר דמויות מוכרות בעולם ההיי-טק הישראלי. מספר משתמשים באפליקציה השתמשו בזכות המפוקפקת שהיא מקנה להם להתחבא מאחורי מסיכה דיגיטלית וכתבו דברים, שאילו היה להם האומץ להזדהות בדמותם האמיתית, היו מן הסתם מזכים אותם בתביעת דיבה כואבת למדי. 

אין לי עניין כלשהו להתעסק בזבל שכתבו מוגי לב אלמוניים על גבי פלטפורמה כזו או אחרת, אבל כן הייתי רוצה להתייחס לתופעה עצמה: כתיבה אנונימית, המאפשרת ליוצריה להשתלח במי שרק יתחשק להם, לפזר חצאי רמיזות, השמצות פוגעניות, איומים ולעיתים גם אמירות גזעניות או פשעי שנאה, וכל זאת מבלי חשש שיצטרכו לשאת באחריות כלשהי לדבריהם. 

לכאורה, תרבות הטוקבקים והתגובות האנונימיות מפארת את חופש הדיבור וההדמוקרטיה במיטבם. אבל, אני רוצה לטעון להיפך. הם מהווים פגיעה קשה בחופש הדיבור וניצול מחפיר של זכויות החופש הדמוקרטי, מה שעלול לגרום לדיכוי דיעות, הפחדה ובסופו של דבר לקעקע את אושיות הדמוקרטיה, לא פחות. כי חופש הדיבור, פירושו גם הגנה עיקשת על זכותם של אנשים להביע דיעות ועל זכותם להתעמת עם מי שאינו מסכים איתם. והוא גם הגנה על זכותם של אזרחים לשמור על שמם הטוב ולהתעמת פנים אל פנים עם כל מי שטוענים נגדם טענה כלשהי. 

למען הסר ספק: אין לי בעייה עם כל דבר שמישהו רוצה לכתוב בנושא כלשהו, כל עוד הוא עומד במסגרת החוק. אשמח להילחם על זכותו של כל אחד להגיד דברים שממש אינם מקובלים עליי. אבל כן יש לי בעייה עם פחדנים, שמרשים לעצמם לכתוב כרצונם מתוך ניצול ציני של חולשת הדמוקרטיה וחוסר יכולתה להגן על עצמה. 

וכך כותבים יוצרי Secret על עצמם באתר האינטרנט של החברה: "ממה שראינו עד כה, אנחנו מאמינים ש Secret היא משהו מאוד מיוחד והיא תגדיר דרך חדשה עבור התקשורת בין אנשים. המטרה שלנו היא לא לבנות רק אפליקציה, אלא פלטפורמה שתביא לידי ביטוי אותנטיות, מודעות עצמית ואמפתיה." במקום אחר באתר מפורטות הנחיות השימוש באפליקציה וביניהן: "היה אדיב וכבד את האחר. זכור, אתה בין חברים. השיחות הכי טובות מתרחשות כאשר הן מביעות תמיכה הדדית, כשהן קונסטרוקטיביות או כשהן מצחיקות בטירוף. היה מתחשב באחר, אפילו כשאינך יכול לראותו מאחורי המסיכה." ואת הדברים היפים והתמימים הללו ניצלו, וימשיכו לנצל, מוגי לב אנונימיים, כל אחד מהם מסיבותיו הלא מוצדקות.

אבל Secret היא רק דוגמה נוספת למרחב הדיגיטלי המופקר, שהפך כבר מזמן להיות אלים ובלתי נסבל, שיקוף עצוב להווית השיח הישראלי העכשווי, שהידרדר בשנים האחרונות לרמות מסוכנות. ואין כמו הימים הטעונים האלה בכדי להמחיש לכל מי שגר כאן, עד כמה הקצין השיח ועד כמה הוא איננו מוגבל לעולם הוירטואלי. כי הקללות ברשתות החברתיות כבר גלשו מזמן לצעקות ברחוב, שהפכו גם הן כבר מזמן לחבטות ומכות, שגם הן כבר הגיעו יותר מפעם אחת לאיומים על חיי אדם, לפשעי שנאה, אלימות וגזענות. תרשו לי לא להגזים בכך שאקשור באופן ישיר בין תרבות הטוקבקים הפרועה והאלימה לבין סכין שנתקעת בבטנו של בחור צעיר שיצא לבלות במקום הלא נכון, או חבורת מופרעים אכולי שנאה שיוצאים לרצוח נער צעיר ולשרוף אותו חי. 

יואב אליאסי,חייל מילואים המשרת כרגע בצו 8, העז למחות השבוע בדף הפייסבוק שלו בגנות הקיצוניות. הטוקבקיסט אמיץ הלב "טרנספר עכשיו" הגיב לדברים (שהתפרסמו ב"גלובס") במילים: "הסמול מסייע למחבלים, מגנה רצח יהודים אבל לא רצח ערבי. אתם סרטן בגופנו". הוא היה אחד מבין מאות טוקבקיסטים שהשתמשו בשלל קללות, איומים ואמירות גזעניות מפורשות. כולם, כמובן, תחת מחסה האנונימיות המתאפשרת ברשת.

כמה שורות מעל אמירותיו החזקות של "טרנספר עכשיו", באותו שירשור אלים של תגובות, הופיעו דבריו של עוד טוקבקיסט נאור, "נחצה", שכתב: " אל תיקח ללב את תגובות הפרימיטיבים הימניים שיוצאים עם דגלי ישראל. מרביתם ערסים שלא החזיקו נשק ולא לחמו ולא ילחמו למען המדינה. בכל תחומי החיים תרומתם אפס."

הדוגמאות האלו, שתיים מתוך מאות אלפים שניתן למצוא בקלילות בימים אלה ברשת, מלמדות שהאלימות המילולית היא לא מנת חלקם הבלעדית של הימין או השמאל הקיצוניים. האלימות הזו היא חלק מהיום יום שלנו והיא מאיימת על חופש הקיום שלנו כאן, לא רק על חופש הדיבור, שגם הוא ערך עליון בפני עצמו.

אני מרשה לעצמי להעלות כאן הצעת חוק צנועה ופשוטה, שתתרום פלאים לירידת מפלס האלימות האנונימית במקומותינו: מי שהושמץ, הותקף, אויים או קולל על ידי מוג לב אנונימי ברשת, יוכל להגיש דרישה לחשיפת שם האדם האלים שמאחורי דברי הבלע. האתר, שבו הופיעו הדברים, יחוייב לפרסם את זהות התוקף. וזה הכל. אין צורך בענישה, פרט למקרים של עילה למשפטי דיבה למיניהם. לא קנסות ולא הרחקות, כי הרי חופש הדיבור הוא קדוש, וחשוב לנו לאפשר לאנשים להתבטא כרצונם. אבל, שיגידו ככל העולה על רוחם תוך שימוש בזהותם המלאה. כי כך ידרוש מהם החוק.

ומה תהיה התוצאה? פשוט מאוד, הפחדנים ייאלמו וייעלמו לחוריהם. רמת האלימות המילולית תרד פלאים ורמת השיח הציבורי תעלה עד מאוד. אולי אפילו נצליח להגביר את הסובלנות ההדדית ולהכיל דיעות מימין ומשמאל ומכל מני כיוונים אחרים, מבלי להידרדר לשנאה אלימה בכל פעם שמישהו מעז להגיד את דעתו הממש לא מקובלת עלינו. זה בידינו ובר השגה. כל מה שאנחנו צריכים, זה לדרוש ממוגי הלב שיסירו את המסיכה. או שנקרע אותה מעל פניהם, לא באלימות – חלילה – אלא בעזרת חוק, שיגן על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הביטוי, היקרים כל כך לליבנו.

(פורסם ב"גלובס" – 15 יולי 2016)


התאמת עיצוב: לאון זינגר