יזהר שי, יזם היי-טק,
משקיע הון סיכון
ואוהד נלהב,
כותב על השחקנים
ועל האירועים המרכזיים
בהיי-טק הישראלי.

עוד על יזהר...

בצער רב וביגון קודריום שני, 4 במאי 2015

שלום לכם אמא ואבא של מי שבעוד חצי שנה יהיה חייל צה״ל בעל מספר אישי ונשק ומדים ודיסקית שתעזור לזהות אותו בעת הצורך. קצין העיר מודיע לכם בצער רב שבעוד שנתיים וחצי ידפקו המודיעים אצלכם בדלת. עוד שנתיים וחצי תודיעו בצער רב וביגון קודר.

זו תהיה שעת בוקר מוקדמת ואתם תהיו חצי ערים ממילא, אחרי עוד לילה ללא שינה. כי צה״ל יהיה אז בעוד מבצע רחב היקף, מוצדק לחלוטין – כמו תמיד – כנגד אוייב אכזר, בצפון או בדרום הארץ, או בשניהם. והבן שלכם יהיה שם – ״בפנים״ – שבועיים ומשהו וכבר שבוע לא שמעתם ממנו כלום מאז ההפוגה האחרונה, כשהתקשר להגיד שהכל בסדר ואתם התרגשתם ומחיתם דמעה אבל הייתם חזקים ועודדתם אותו וסיפרתם לו שלאחותו הקטנה נפלה שן ושלדודה שלו היתה מסיבת הפתעה מקסימה ליום הולדתה. ושכולם מאוד מתגעגעים אליו.

ואז נפרדתם ומאז שמעתם עליו רק חצאי שמועות, רסיסים של ידיעות. הפלוגה נכנסה בציר הצפוני. היה קרב קשה. אחד הפצועים קל התקשר ומסר ד״ש וגם ניסה להרגיע. דובר צה״ל הודיע ועוד פעם הודיע ועוד פעם. ושר הביטחון אמר שהאויב ספג מכה אנושה. וראש הממשלה אמר משהו בכובד ראש ושר אחד אמר שחייבים ומוכרחים ויכולים ועוד שר אחד אמר שצריכים לעשות אחרת ושרה אחת שאלה מה קורה בציר המדיני. ואתם תקשיבו לכל המלהגים, תיצמדו לכל אתרי החדשות ולכל הערוצים האפשריים, ותנסו לחלץ כל פיסת מידע אפשרית. ולא תישנו כל הלילה. ותתפללו, למרות שלא תכירו כלל את מילות התפילה. ואז יגיע הבוקר הארור והמשלחת תעמוד בפתח הבית. ודובר צה״ל יודיע ואתם בצער רב וביגון קודר.

וזה יקרה בעוד שנתיים וחצי. בינתיים, המשיכו בתפקידכם כהורים נאמנים למדינה ולילד שלכם שבעוד שנתיים וחצי. חנכו אותו לאהבת מולדת ולהתנדבות. חבקו אותו כשיחליט להיות חייל קרבי. כשירצה לתרום למולדת.

אל תתלוננו על המצב. אל תעבירו ביקורת על הפוליטיקאים. אל תטילו ספק בשיקול הדעת של המנהיגים שבעוד שנתיים וחצי ישלחו אותו לקרב. אל תדרשו מהם להפוך כל אבן ולהתעקש על מניעת הופעתם של המבשרים בפתח ביתכם, בעוד שנתיים וחצי. תנו להם להתעמק במליארדים שמופקרים לטובת אתננים פוליטיים כאלה ואחרים. תנו להם להתרכז בעיקר – תיקים, כבוד, אינטרסים סקטוריאליים, מנעמי השלטון. והרשו להם להתעלם משעון הזמן המתקתק ומסמן לבן יקירכם את יומו האחרון.

אל תפריעו לשיירה לעבור, חבל לקלקל את השירה האדירה, אל תפריעו להרמוניה. כי כל ״מנהיג״ מתחיל יודע שעדיף לוותר על מאה – מאתיים ילדים שלנו פעם בשנתיים שלוש מאשר לסכן מעמד וקריירה פוליטית על מזבח האומץ לחולל שינוי. אל תביעו מחאה הורים יקרים, אל תרימו קול, אל תצעקו, אל תצאו לרחובות. אל תכתבו. כי אם תעשו זאת, נחרף ונגדף אתכם, נקרא לכם בוגדים ואולי אפילו חמור מזה – נכנה אתכם שמאלנים. ונכעס עליכם שאתם תמימים ולא מבינים ומה פתאום אתם מעזים לערער על הנחות היסוד של מנהיגינו, שמוכנים להקריב את הבן שלכם, אבל לא עכשיו, רק בעוד שנתיים וחצי. ונגיד לכם שדור המייסדים נתן את חלקו ונגער בכם שתפסיקו להתייפייף, כי כעת הגיע תורנו. עכשיו אנחנו נקריב את הזבח. כלומר אתם תקריבו.

חבקו אותו, ילד אהוב, ז״ל בעוד שנתיים וחצי. ותשתקו. אל תרימו קול, אל תצעקו, לא עכשיו, עוד יגיע תורכם. כי בשביל זה יש הלוויות צבאיות רבות הדר, ויהיה לכם אז מספיק זמן לצעוק ואנחנו נבוא ונחבק אתכם באהבה עוטפת ואמיתית. ולהלוויה של הבן שלכם יגיעו גם כאלה שתורם יגיע בפעם הבאה, שנתיים שלוש לאחר מכן. זכרם לברכה.

אל תשאלו שאלות, אל תטילו ספק, אל תצעקו, אל תביעו מחאה, שבו בשקט. עוד שנתיים וחצי.

 

(בתמונה – "כמה זה יעלה לנו" – מתוך YNET, המחיר של ההסכמים הקואליציוניים. אף אחד לא מדבר על המחיר בחיי אדם, כי את מי זה מעניין).

להמשך»

פחדנים – לתפארת מדינת ישראליום רביעי, 29 באפריל 2015

קורא נאמן טרח להפנות את תשומת ליבי לתגובות קוראים לדברים שכתבתי כאן לפני כחודש ובהם העזתי למתוח ביקורת על קריאתו הגזענית של ראש ממשלת ישראל, כנגד הציבור הערבי בישראל ביום הבחירות.

לאחר שנים ארוכות של כתיבה והתבטאויות בפומבי בנושאים שונים, קשה לי להתרגש מהערות כאלה ואחרות, מעבר להוקרת התודה לכל מי שטורח להעיר לדבריי ובכך מעלה את הרייטינג שלהם ואת חשיפתם, גם אם התכוון לקלל ולהשחית. לכן, גם הפעם לא מצאתי לנכון להתרגש במיוחד. בזמן שעבר מאז ראש הממשלה כבר התנצל באופן רשמי על דבריו ופעל על מנת להנמיך את להבות השנאה שהתפרצו במערכת הבחירות האחרונה ושלובו על ידי מסיתים מימין ומשמאל. אבל, אני מוצא לנכון לחזור אל נושא הערות הקוראים בעולם הדיגיטלי כי הן מאירות שוב פינה אפלה בדמוקרטיה הגאה שלנו, שחגגה את עצמאותה בשבוע שעבר: החופש להיות מוג לב.

כי אין דרך אחרת לתאר את התנהגותם של טוקבקיסטים אלמונים, גיבורים בעיני עצמם, המקדישים זמן כדי ללהג את עצמם לדעת, לכתוב הערות מתוחכמות ומלאות ארס ושטנה, אבל מקפידים להסתתר היטב מאחורי כינויים רבי משמעות כמו "אחד שיודע", "יוסי המבין", "נביא בעירו" ו"חכמה שכמותי". שנים רבות אני עוקב בעניין מסוים אחרי הערותיהם המכוערות של מותחי ביקורת, המרשים לעצמם להתפרע על המקלדת בגלל עצם הידיעה מחממת הלב, שלעולם לא יצטרכו להסביר את הזבל שהם שופכים אל הרשת. הם מגיבים לכתבי ספורט, לפרשנים מדיניים, למבקרי מסעדות ולהוגי דעות ובכל פעם אני מוצא את עצמי מתפעל מחדש מעצמת השנאה, מהארס הנוטף, מהשפה המטונפת וכמובן מפחדנותם המוצהרת. הם יכתבו את כל אשר על ליבם אבל ימשיכו להסתתר מאחורי המסיכה. תמיד.

אין לי חלילה טענה כלשהי אל זכותם הדמוקרטית להתבטא. להיפך. גאווה גדולה היא לגור במדינה המאפשרת לאזרחיה להתבטא ככל העולה על רוחם. וחשוב שזכות זו תישמר לכל מי שרוצה להגיד משהו, גם אם דבריו הם זבל טהור, כל עוד נשמרת מסגרת החוק. כי עדיף סירחון המדמנה הדמוקרטית הזו על ניחוח סטרילי של שתיקה כפויה. אבל בהחלט יש בי תהייה מסויימת, סקרנות טבעית, לגבי אותם אנשים.

מיהם ומהם, מה מניע אותם להתנהג באלימות מכוערת וכפייתית, בשטנה מוצהרת ובארסיות כלפי אנשים אחרים, אותם הם ברוב המקרים כלל לא מכירים? האם אחד מהם הוא מנהל החשבונות האפרורי של משרד הקבלנים בבניין שממול? האם השכנה שעוזרת לקשישים לחצות את הכביש היא זו שמקללת בשפה נמוכה את יזם ההיי-טק שהנפיק את החברה שלו בנאסד"ק? ואולי הפרשנית שקוטלת את מנכ"ל החברה שנקלעה לקשיים, מקללת אותו ומפרשנת את מהלכיו בעברית מקולקלת, היא אימו של מתכנת צעיר שפוטר מעבודתו?

והאם נכון, שרבים מכותבי הטוקבקים האלמונים מוכוונים על ידי גורמים כלכליים או פוליטיים בעלי אינטרסים ובעצם מקבלים תשלומים עבור התבטאויות מסוג כזה או אחר? ואם כן, מה ההבדל בין אלה שמוכרים את נפשם ואת התבטאויותיהם לכל המרבה במחיר לבין מי שמוכרים את גופם ומתפרנסים מהמקצוע העתיק ביותר בעולם?

תשובות אין כמובן, כי הדמוקרטיה וחופש הביטוי מגינים גם על עלובי הנפש, אלה שאינם אמיצים מספיק כדי לעמוד מאחורי הדברים אותם הם מלהגים ולקחת עליהם אחריות. נותר רק המכנה המשותף לכולם: הם פחדנים גדולים מאוד ואנשים קטנים למדי. גם כי אינם מכירים הלכות של דרך ארץ וכבוד לזולת וגם, כי הם מוכנים לנצל בציניות מכוערת את אחת מזכויות היסוד הכל כך חשובות לכל אחד מאיתנו, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון: הזכות לחופש הביטוי.

ולכן, הרשו לי לברך את כולכם, פחדנים עלובים ואלמונים, בברכת עצמאות מאוחרת משהו ובאיחולים מכל הלב: מי יתן ותמלאו באומץ להשתמש בזכותכם להתבטא בחופשיות תוך שימוש בשמכם המלא ותוך לקיחת אחריות מלאה על דברי הבלע שלכם, כלפי כל מי שאינו חושב כמוכם. לתפארת מדינת ישראל.

(פורסם ב"גלובס" – 28 אפריל 2015)

להמשך»

פרד במנהטןיום ראשון, 26 באפריל 2015

יחסית לכמות הכספים האדירה שהוא מגלגל, שוק ההיי-טק המקומי חווה מעט מאוד מקרי פשע, מעילה בכספים או אירועים פליליים אחרים. למעלה מעשרים מליארד דולר הושקעו מתחילת המאה הנוכחית בחברות סטארט-אפ ישראליות צעירות ולמרות שההכסף הרב הזה ייצג אינטרסים כלכליים קרים ושאפתניים ביותר, למרבה השמחה הוא לא ייצר פושעים מתוחכמים או סיפורי מרמה מסמרי שיער. אולי דווקא בשל העובדה הזו ספר הביכורים של אבי דומושביצקי, יזם היי-טק ומשקיע הון סיכון ותיק, מפתיע בשל הרושם שהוא מייצר בקרב קוראיו המגיעים מעולם ההיי-טק וההשקעות: עלילת הספר, הכוללת מקרי מוות מסתוריים, רצח, סחיטה ואיומים, נראית טבעית ביותר וסצינות רבות בה משרות את התחושה שנלקחו היישר מזירת ההתרחשות של ההיי-טק העולמי והישראלי.

דומושביצקי, מהנדס חשמל ובעל תואר שני במנהל עסקים, הקים בשנת 1994 את חברת ההיי-טק סיבריג' שנמכרה לאחר כחמש שנים לחברת סימנס ובשיאה העסיקה כאלף עובדים. הוא פנה להון סיכון, היה שותף בקרן ההון סיכון האמריקאית 'בטרי' ולאחר מכן הקים קרן השקעות מקומית. בשנתיים האחרונות הוא נעלם מהזירה המקומית ובימים אלה התבררה הסיבה בדמותו של ספר המתח "פרד במנהטן". אחרי שקראתי את הספר בנשימה עצורה ביקשתי ממנו לענות על מספר שאלות:

- מה מביא יזם היי-טק מצליח, איש הון סיכון מצליח, לעזוב הכל ולפנות לכתיבה?

אותה סיבה שהביאה אותי להיות יזם ואחר כך משקיע הון סיכון – התשוקה הפנימית לעשות דבר חדש. גדלתי בבית בו השפה העברית היתה ערך עליון ולכן הרצון לכתוב היה טבוע בי מאז ומעולם. אבל כתיבה היא עבודה במשרה מלאה, זמן שלא הייה לי בתקופת ההיי-טק של חיי. רק כשהבנתי שאני מוכן לוותר על הכל ולהתרכז בכתיבה עשיתי את הצעד שנראה הזוי לרוב מכרי, אבל שאני שלם איתו היום לגמרי.

- האם מצאת קווים דומים בין יצירת ספר לבין יצירת חברת היי-טק חדשה?

הרבה. כאמור בשניהם תשוקה היא מצרך הכרחי. אבל כמובן שצריך רעיון טוב, חשוב להביא משהו מרענן שעוד לא עשו לפניך ושיש לו שוק מספיק גדול. כמו כן, אתה חייב לבנות צוות טוב סביבך (אמנון ז'קונט הצטרף אליי כעורך) וכמובן – כמו בהיי-טק – בלי שיווק טוב כלום לא נמכר.

- האם החיים האמיתיים דומים לחיים הכוחניים והאכזריים לפעמים שתיארת בספר? האם שאבת השראה מאירועים בעברך או שהכל דמיון טהור?

כשמדובר בכסף, ובעיקר בכסף גדול, אנשים נוטים להיות ממוקדי מטרה. לצופה מהצד התנהגות כזאת יכולה להתפרש ככוחניות או אפילו אכזריות, אבל בסופו של יום אנשי ההון סיכון משקיעים כסף של אחרים ומחוייבים כלפיהם בהצלחה. וכן, כל סיטואציה שמתוארת בספר מבוססת על מקרה אמיתי שקרה גם לי לאורך הקריירה.  טוב, חוץ ממקרי המוות שמתוארים בספר…

- האם היתה כאן גם אמירה לגבי עולם ההון סיכון שאתה מכיר כל כל טוב? האמנם כולנו, משקיעי הון סיכון, קשוחים, תאבי בצע וחסרי מידות מוסר בסיסיות?

בוודאי שלא. לדעתי חלק מהדמויות שתיארתי בספר הן מאד אנושיות וכך גם גיבור הסיפור שהוא שותף בקרן. אז כמו בכל דבר בחיים, יש אנשים מכל הסוגים. לא אכחיש שלא פעם הפריע לי בעבודתי כמשקיע הצורך להתעלם מהפן האישי ולהתרכז בצעדים הכואבים שיש לנקוט כדי שבעלי המניות ירוויחו, אבל זאת לא הייתה הסיבה שהחלטתי לעזוב את עולם ההשקעות. כאמור, הרצון לכתוב התחיל לבעור בעצמותיי ומנסיוני, בכל פעם שהקשבתי לתחושות הבטן, רק יצאו מזה דברים טובים.

- האם תחזור להיות יזם ומשקיע או שאתה מהיום ואילך סופר במשרה מלאה?

אני מאמין שלא אחזור יותר לעולם ההשקעות. אני עוד עוסק כמנטור במספר חברות הי-טק ונהנה מאד מהעבודה עם היזמים, אבל אני מאמין שלא אחזור לזה בתפקיד רשמי. לגבי "סופר במשרה מלאה" – כל מה שאני יכול לומר כרגע זה שאני בכבר עמוק בתהליך כתיבת הספר השני. מה יהיה בעתיד? כל עוד אהנה מהתהליך אמשיך לכתוב ואח"כ? מי יודע.

- ובכל זאת, תובנות שלך לגבי תזזית ההשקעות הענקיות והאקזיטים המרשימים בסיליקון וואלי ובאומת הסטארט-אפ?

השוק הוא מחזורי. כנראה הגיעה שוב שעת ניפוח הערכים של חברות היי-טק. אין ספק שיהיו מספר לא מבוטל של משקיעים שירוויחו כסף כבד, בעיקר אלו שהשקיעו לפני שנתיים שלוש, ויהיו רבים, בעיקר אלה שקופצים על העגלה עכשיו שיפסידו את המכנסיים. אני חושש שהמין האנושי הוא לא מכונה לומדת, אלא מערכת שבנויה על תקווה ואמונה. ואולי טוב שכך, למרות המחיר הכבד שתכונה זו גובה לעיתים.

את סופו של הסיפור הזה, בועת ההיי-טק הנוכחית, שמח או עצוב, לא ימציא אף סופר. המציאות תכתוב אותו בדרך שרק היא תמצא לנכון.

(פורסם ב"גלובס" – 21 אפריל 2015)

להמשך»
התאמת עיצוב: לאון זינגר